שימור שמות ערים

רשימות שמות הערים שבספר, וכמוהן גם רשימות השמות הפרטיים שבספר דברי הימים בפרקיו הראשונים, מעלים לעינינו שריד של עולם מלא ושלם ועלום – עולמה של הלשון העברית הקדומה. 

מטבעם של שמות פרטיים, שהם משתמרים כצורתם, גם ללא הבנה של מובנם. לכן מקומות נוטים לשמור על שמותיהם אף בחילופי תרבות ועמים ושפות. מסיבה זו קל לנו לזהות היום חלק מהמקומות הנזכרים במקרא, ששמרו על שמם לאורך הדורות. לעתים השם ילבש צורה שונה מעט, אבל עדיין אפשר לזהות את איסדוד באשדוד, על אף שלשם זה אין משמעות לא בעברית ולא בערבית; השם הפלישתי הקדום שרד את תהפוכות ההיסטוריה. כך זרעין ויזרעאל, ביתין ובית אל, ואורשלים היא ירושלם היא ירושלים היא ירושמם של כתבי המארות המצריים, שכולם גלגול של אותו שם כנעני קדום, הקורא את העיר על שמו של האל הכנעני שלם, שירה (=ייסד) אותה – "ירו-שלם" (בדומה לירואל וירובעל). מסיבה זו אפילו הכתיב של חלק מהשמות האלה שמר על צורתו העתיקה, כגון האות ה' בסוף מילה כמבטא את תנועת o, ולאו דוקא a או e: שלמֹה, שוכֹה, גילֹה.

מסורת השמות הזו עתיקה מאד. סביר להניח ששמות רבים ברשימה שרדו עוד מימי הכנענים, ואינם שמות עבריים ישראליים דוקא. בחלקם התופעה ברורה, והערים קרויות על שם אלילויות כנעניות כענתות ובית בעל ובעלת, ולעתים גוירו חלק מהשמות האלה (בספר במדבר קראו לתופעה הזו "מוסבות שם"), אבל רוב השמות מגלים כושר הישרדות מפתיע.

פעם נוספת מתגלה כאן כוחו של ספר התנך, שרק מה ששימר הוא מתרבות ישראל הקדומה הפך להיות יסוד חיינו. רק הדרך שבה סיפר המקרא את שאירע הפך להיות יסוד התודעה הישראלית; רק העברית ששרדה גם בדיבור המקראי הפכה להיות שפתנו עד היום הזה. אפשר שנבירות וחפירות יגלו לעינינו קטעים מעובדות אחרות וסיפורים אחרים, ואפשר שבילוש אחרי שורשי שמות האנשים והמקומות יחשפו משהו מהשפה הקדומה והעשירה שאבדה ואיננה. אבל תרבות נבנית לא רק מאיסוף וליקוט וחיבור, אלא גם מסינון וסידור ונתינת משמעות והקשר. את כל אלה עשה ספר התנך, כצורתו שלפנינו, והוא הוא התרבות העברית המקראית, ששימשה בסיס לכל מה שבא אחריה.

באדיבות אתר 929