שילוח היונה

בבדיקת ההקשרים שבהם מופיעה היונה בתנ"ך מתברר שהשיבה לקִנָּהּ, לביתה המאורגן ולמשפחתה, היא מתכונותיה הבולטות. תכונה זו מתבטאת כמובן גם בסיפור המבול, בו היונה שבה אל נח ואל התיבה. בתכונה זו קשור כמובן גם המנהג העתיק לשלוח דברי דואר באמצעות יונים דווקא.

התכונות המתלוות להופעת העורב בתנ"ך הפוכות לחלוטין מתכונותיה האופייניות של היונה. העורב נתפס כמי שאינו גר במקום יישוב, כעוף מדבר המצוי במקומות חרבים ונטושים.
היונה נתפסת בתנ"ך כחברתו הטובה ביותר של האדם – עד כדי כך שאחד מכינויי הרעיה בשיר השירים הוא "יונתי".

ייתכן שיש לפנינו רמז עדין של התורה לקשיי הניתוק ההכרחי שאותם זוכה להכיר כל הורה ביחס לילדו ההולך וגדל ומתפתח לאישיות עצמאית. הריחוק ההדרגתי בין היונה לתיבה (ולנח) הוא הניתוק ההדרגתי החל אצל כל אדם בעת שבונה הוא לו עולם פנימי משל עצמו ועומד אט אט על רגליו כאישיות אוטונומית. בתחילה אין היונה מוצאת "מנוח לכף רגלה" (ט) במציאות שמחוץ לתיבה והיא שבה אל חיק התיבה, ששם אוחזת בה ידו של נח; בהמשך באה היונה במגע ממשי עם המציאות שמעבר לתיבה ("עלה זית"- יא); עד שלבסוף היא מתנתקת מן הרחם שהגן עליה במשך ארבעים ימי המבול, נבראת מחדש, ופורצת אל המציאות כשהיא מלווה בברכת ה': "ופרו ורבו על הארץ" (יז).
 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון