שיא התחנון

במזמורי "לְדָוִד" בולטת מאד הלשון האישית, ורבים מהם מזמורי תפילה וזעקה, וגם מזמורי תחנון. שיא התחנון שאני מוצא בתהלים הוא מזמור פו, שגם קשור במפורש למידות הרחמים בתפילות משה על ישראל. בין המזמורים האחרונים "לִבְנֵי קֹרַח", מזמורי גאולה ושירת קודש על בית דוד, ניצב מזמור התחנון – "תְּפִלָּה לְדָוִד".

הרעיון של תפילות ה'תחנון' יסודו (לדעתי) כבר בתפילה הראשונה של אברהם אבינו על סדום (בראשית יח, כב-לב). אחרי דברי התפילה, דברים ישרים ומדהימים בהעזה שבהם – "חָלִילָה לָךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"?!

ואחרי תשובת ה' המקבלת את תפילתו – "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" – החל אברהם להתחנן על המספר (50) שהוא עצמו נקב, ולפתע הוא מעיד על עצמו שהוא "עָפָר וָאֵפֶר". מכאן שלשון ה'תחנון' אחרי התפילה, היא הנותנת תוקף לזכות התפילה לעמוד "לִפְנֵי ה'" בדיבור ישיר ונועז, ולומר 'ברוך אתה ה'...'.  

בסידורים מופיע המזמור לפני 'שיר של יום', עם הערה, שאין אומרים אותו בימים, שאין בהם תחנון, אבל בבתי כנסת רבים אין אומרים אותו כלל. לענ"ד, הוא עדיף משני מזמורי התחנון המקובלים, כי הוא מיוסד על (י"ג) מידות הרחמים בלשון תפילת משה על ישראל – כיוון שאמירת 'תחנון' ביסודה היא 'רשות' (טור אורח-חיים קל"א, בשם הגאונים), מותר לומר כל מזמור מתאים, ובמיוחד, כשמתפלל ביחידות, ויש לו דרך נכונה להזכיר מידות הרחמים במזמור.

באדיבות אתר 929