שותפות העם במשכן

פרשת תרומה פותחת בציווי להבאת חומרי הגלם למשכן, ובכללם מזכירה התורה במפורש "שמן למאור" (כ"ה, ו); מדוע, אם כן, יש צורך בציווי נוסף, נפרד ומיוחד, על הבאת השמן, בפרק כ"ז? השאלה מחריפה לאור העובדה שרק לגבי השמן, מבין כל החומרים המוזכרים בתחילת פרשת תרומה, קיים ציווי נוסף.

בנוסף לכך, כל הציוויים במשכן נאמרו בלשון "ועשית", מלבד הציווי על הבאת השמן, שנאמר בלשון "ואתה תצווה" (כ); ובנוסף לכך - זוהי הפעם היחידה בכל התורה שנאמר ציווי בלשון זו. מה פשר החריגה בלשון הציווי?

הציווי על לקיחת שמן המאור הוא הציווי היחיד הפונה אל בני ישראל. נקודה זו מודגשת שוב בסיומה של הפרשייה:

"יערוך אותו אהרן... חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" (כא).

המשכן נבנה על ידי משה, ומעובדה זו ניתן היה להסיק שאין לבני ישראל חלק בכך; כנגד תפיסה זו בדיוק יוצאת פרשיית שמן המאור: חלקם של ישראל הוא בהבאת השמן למאור באופן קבוע, כל שנה. משה אמנם בונה את המשכן - אך זו בנייה חד פעמית, ואילו עם ישראל משתתף במשכן באופן קבוע, על ידי הבאת השמן בכל שנה.

פרשיית שמן המאור מתארת אמנם את אהרן ובניו המעלים את הנרות, אך הדגש בפרשייה הוא דווקא על כך שההדלקה נעשית מן השמן שהביאו ישראל: הכהנים הם שליחי העם להדלקת המנורה באמצעות השמן שהעם תרם.

נקודה זו עולה גם מעיון בסדר הפרשיות: הציווי על הדלקת המנורה על ידי הכהנים (כ"ז, כ-כא) קודם לציווי על הקדשתם (כ"ח-כ"ט), כלומר הכהנים נצטוו להדליק את המנורה עוד לפני שהיו מקודשים לכהונה. עובדה זו יכולה ללמדנו שהדלקת המנורה נעשית על ידי הכהנים כנציגי העם. הם מדליקים את המנורה בשם כל ישראל, אשר טרחו להכין את השמן בשביל המנורה.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון