שוב עמלק, ושוב עצת יתרו

כל הפרקים הראשונים הם מבואות לפרק הזה, האחוז בפסוקים האחרונים של ספר שמות – חצוצרות התרועה משלימות את "הֵעָלוֹת הענן" בתקיעת תרועה אנושית.

והנה אנו קוראים על שיחה קצרה ומפתיעה בין משה "לחֹבָב בן רעואל המדיָני חתן משה" (כט-לב). משה מפציר בחובב "אל נא תעזֹב אֹתנו", כי חובב מכיר היטב את דרכי המדבר "והיית לנו לעֵינָים" – האם משה לא יכול לסמוך על הענן? האם קרה משהו בלתי צפוי?

בנשימה עצורה אנו ממשיכים לקרוא – "ויִסעוּ מֵהר ה' דרך שלֹשת ימים, וארון ברית ה' נֹסֵע לפניהם דרך שלֹשת ימים לָתוּר להם מנוחה; וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" (לג-לד), הכול הפוך מכל מה שקראנו בהכנות למסע וביציאה אליו. לא הענן מוביל, לא הארון בתוך המחנות – הארון מוביל (כמו ביהושע ג', במעבר הירדן), ותר להם מנוחה (ממה?) בעוד הענן מגן עליהם – מה קרה?

אכן חז"ל הבינו שהייתה כבר כאן "פורענות ראשונה" (שבת קטז ע"א) אלא שהם ביקשו להבין למה זה קרה ("ויִסעוּ מֵהר ה' – שברחו כתינוק הבורח מבית הספר" - וכן מובא בפירוש הרמב"ן), ולא הסבירו מה קרה שם. ואילו אני, כישראלי, חייב להבין מה קרה, ומשאיר לה' את השאלה למה.

לדעתי, עמלק שנלחם עם ישראל ברפידים בסמוך לחורב, חזר ותקף אותם כשיצאו למסע מהר חורב והמסע החגיגי השתבש לחלוטין. כשם שנזכר סיפורו של יתרו אחרי מלחמת עמלק הראשונה, כך היה המדיָני "לעֵינָים" למשה ולישראל אחרי הפורענות, והארון היוצא למלחמה הוביל בחיפוש אחר מנוחה מן הקרב המפתיע.

לכן חותם הפרק בשירת התפילה של הארון הנוסע למלחמה, והשב למנוחה עם "רבבות אלפי ישראל" (לו).

באדיבות אתר 929