שוב והושע!

מזמור פ"ה נחלק לשני חלקים (ב-ח; ט-יד) מלבד כותרת המזמור (א) ובתוכם ארבע פסקות: בפסקה הראשונה (ב-ד) עוסק המשורר בהושעה שהייתה בעבר; בפסקה השנייה (ה-ח) מבקש המשורר שה' ישוב ויושיע; בפסקה השלישית (ט-י) המשורר מתאר את הישועה שמתקרבת ובפסקה האחרונה (יא-יד) מתאר המשורר את המציאות האידיאלית שלאחר ההושעה.

כל חלק מורכב מציפייה לישועה (הפסקה השנייה והשלישית) ומתיאור של ישועה ממשית (הפסקה הראשונה והרביעית). וודאי שיש שוני גדול בין שני החלקים: בחלק הראשון המשורר עוסק בישועה שהייתה בעבר ובטוח שה' יושיע כפי שעשה בעבר, ואילו בחלק השני המשורר פותח בישועה שתכף עתידה להתרחש (שהרי המשורר בטוח בה' ובישועתו) ומסיים בתיאור הישועה העתידית כאילו כבר התרחשה. שני החלקים גם נבדלים זה מזה בצורת הפנייה אל ה': בחלק הראשון ה' נזכר בגוף שני, נוכח: 'רצית', 'נשאת', 'אספת', 'שובנו', 'תאנף', 'אתה תשוב', 'הראנו' ועוד, ואילו בחלק השני ה' נזכר בגוף שלישי, נסתר: 'מה ידבר', 'כי ידבר', 'קרוב ליראיו ישעו', 'יתן הטוב', 'לפניו יהלך'. השינוי הזה קשור כמובן לרגש שמלווה את המזמור: החלק הראשון הינו תלונה, ולכן הפנייה לה' היא בגוף נוכח; ואילו החלק השני הינו שבח לה' עם תקוות הישועה העתידית ולכן ה' מוזכר בגוף נסתר (תופעה זו שייכת ככלל למזמורי התלונה אל מול מזמורי השבח).

המילים המלוות את המזמור הם מהשורש שו"ב (7 פעמים) ומהשורש יש"ע (3 פעמים). שני פעלים אלו לא מופיעים ולו פעם אחת בפסקה הרביעית והאחרונה שבמזמור: שם אין צורך לדבר על הישועה ולא על כך שה' ישוב להושיע (גם בפסקה השלישית השורש שו"ב מקבל משמעות אחרת: "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה" – החסידים לא יחזרו לעשות את מעשיהם שעשו בעבר). בישועה האידאלית העולם ירווה שלום, צדק ואמת: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (יא-יב).