ככל שעובר הזמן מבין איוב שהקושי הגדול שלו הוא בהתמודדות עם הרֵעים שאינם תומכים בו אלא להיפך מלעיגים ומלעיזים עליו, והוא מבקש מה' שיעיד לטובתו במשפטו איתם.
המפנה הדרמטי בפרק ט"ו לשאלת 'רשע וטוב לו', יחד עם התחדדות סגנונם של הרֵעים והשתלחותם באיוב, מזהה בין הבעיה התיאורטית כביכול של 'רשע וטוב לו' לבין תשובה לשאלתו המרכזית של איוב. אם עד עתה ניתנו לשאלת איוב הצדיק שרע לו תשובות עקיפות ורמזים עדינים, עתה פרץ אליפז ברמזים עבים ובהירים לכיוון הטענה שהבעיה אינה הרע הפוקד עתה את איוב הצדיק, אלא הטוב שפקד את איוב הרשע עד ליום שניחתו עליו האסונות הרבים.
כאן קורה מפנה דרמטי מקביל גם בטענותיו של איוב. איוב, ששכל את עשרת ילדיו ואיבד את כל רכושו, איוב, שייסורי השחין ממיקים את בשרו ושחזיונות הביעותים בלילה טורפים את שנתו מזהה שעיקר הייסורים שהביא עליו הקב"ה הם הרֵעים עצמם ולעגם לו:
"יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי:... יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי" (יא-יג)
כאן משנה איוב את כל דרך הוויכוח שלו עם הרֵעים, ופונה כבר בחלקו הראשון של מענהו אל הקב"ה, ששימש עד עתה כתובע במשפט וכשופט ללא צדק (כביכול!) המזוהה עם התובע, וקורא לו להפוך לעד הגנה במשפטו נגד הרֵעים, שעתה הם התובעים והשופטים, ושוב ללא צדק:
"גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים: מְלִיצַי רֵעָי אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי" (יט-כ)
כאן רכשנו רמז חשוב להיכן עוד עתיד הוויכוח להתפשט. אך הדרך לשם עדיין ארוכה.