שבנו לירושלים

15 שירי המעלות מסודרים ב-4 קבוצות – 3 קבוצות עם 3 שירים בכל אחת, וקבוצה אחרונה עם 6 שירים, 3 מרכזיים, ו-3 לוויינים של השיר הגדול האחרון:  

קכ-קכא-קכב.
קכג-קכד-קכה; שתי הקבוצות הראשונות מקבילות.
קבוצת השיא: קכו-קכז-קכח.
הקבוצה החותמת, מקבילה לשתי הראשונות במזמורים העיקריים: קכט-קל-קלב, והמזמור הגדול החותם יש לו מזמור פותח – קלא; מזמור חותם – קלג, ומזמור ברכה חותם לכל שירי המעלות – קלד.

_________________

שירי המעלות: {קלא} קלב {קלג} / קלד

סדרה אחרונה חלק ב: שיבה למקדש עם משיח בן דוד
שיר שלישי, פתיחה לשיר העיקרי: {מְיַחֲלים לישועה, כמו תינוקות בלי שמץ של גַאֲוָה!}.
שיר רביעי, שיר עיקרי: זכרון דוד שמצא את המנוחה לארון ה' בבית הראשון, בירושלִַם.
שיר חמישי, סיום לשיר העיקרי: {שפע ואַחֲוַת אחים, בציון}.
שיר שישי, חתימת כל שירי המעלות: "בָּרְכוּ אֶת ה'" על הַ-כֹּל!

אחרי תפילת התחנון (קל; כמו קכב אחרי קכא), צריך היה לבוא המזמור העיקרי, על ציון וירושלִַם, אלא שזכרון דוד ומפעלו הגדול לאיחוד שבטי ישראל ולבחירת ירושלִַם כמקום המנוחה, מקום השכינה, מחייב להקדים (קלא) הצהרת צניעות מפי דוד, ובלשון שבועה.

לפני כל המעשים הגדולים הייתה עֲנָוה, וגם בכל הגדולות והנפלאות שדוד חולל "לֹא גָבַהּ" לִבּוֹ, "וְלֹא רָמוּ" עֵינָיו, וראה את עצמו לפני ה' כתינוק תמים, נקי מחטאי גאווה.

מזמור קלב מספר בקיצור שירי את סיפור ארון ה' בקץ נדודיו, אחרי שדוד מבית לחם "אֶפְרָתָה" נטל על עצמו את משימת הדורות עם כל הקושי שבה (="כָּל עֻנּוֹתוֹ"), כבש את יבוס, הפך אותה לעיר דוד, והעלה אליה את ארון ה' (שמואל ב ה-ו).

אז ביקש למצוא את המקום הקבוע למנוחת השכינה ולקץ התלאות, והמקום נתגלה לו בגורן אֲרַוְנה ("בִּשְׂדֵי יָעַר"), במזבח הכפרה ועצירת המגפה (שמואל ב כד), ואז ביקש דוד מנתן הנביא לבנות בית לה', כי לא ייתכן, שמלך בשר ודם "יושב בבית ארזים", ויָשֵן שם במנוחה בעוד "ארון הא-להים יֹשֵב בתוך היריעה" (שמואל ב ז, ב); על זה נאמרה השבועה במזמור – "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי... עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה'...".    

ה' ענה לדוד (בנבואת נתן) כי בנו, שיֵשֵב על כסאו "הוא יבנה בית לשמי..." (שמואל ב ז, יג), וזה יבטיח את מקום השכינה, ואת כסא דוד "עֲדֵי עַד".

אבל מה נוכל לשיר אנחנו לנוכח שיר מופלא זה?

'מפני חטאינו', ארון ה' נגנז לעולמים! בית ה' חרב פעמיים וכסא דוד נעלם; אמונת משיח בן דוד חקוקה בתודעתנו, אבל נדודי עם ישראל ותלאותיו נמשכים אלפי שנים, ומה אנו יכולים לראות בעינינו?

אנו שבנו לירושלים אחרי אלפי שנות כיסופים – בכל הגלויות, מרוסיה עד אתיופיה, ומתימן עד אמריקה, התפללו וחלמו לשוב לירושלים המאחדת את כל שבטי ישראל, ואנו זכינו לעמוד בשעריה ולאחד אותה תחת דגל ישראל.

זכינו לשיר בה את מזמור קכב בעודנו חולמים ומתפללים מזמור קלב – "...קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ, אַתָּה, וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ... בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ... כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ...".

שיר התפילה והכיסופים על מקום המנוחה ועל קץ התלאות, מחייב מזמור חותֵם (קלג), שיר השפע – "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב... כְּטַל חֶרְמוֹן", עם איחוד שבטי ישראל בירושלִַם – "שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד", כי על איחוד ירושלים, כמו על שירת תהילים, נכון לומר בימינו:

'דוד מלך ישראל חי וקיים'!

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד –  
ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי, וְלֹא רָמוּ עֵינַי,
וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי –  
אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי [תחילה],
כְּגָמֻל (=כתינוק) עֲלֵי אִמּוֹ,
כַּגָּמֻל (=כתינוק לבדו) עָלַי נַפְשִׁי.
יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה',
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.[1]

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת,
[אנא] זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ (=מאמציו) –  
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה', נָדַר לַאֲבִיר (=לא-לוהי) יַעֲקֹב –  
אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי,
אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי (=מיטתי);
אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי, לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה;
עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה', מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב!
הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה [בית לחם],[2]
מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר (=בגורן אֲרַוְנה) –  
[נזכה ו]נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו![3]
[אנא] קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ, אַתָּה, וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ –  
כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק [כראויים לעבודתך], וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ –  
בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, [אנא] אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ [מזרעו] –  
[שהרי] נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד – אֱמֶת, לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה:
מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ – [אבל בתנאי]:
אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי, וְעֵדֹתִי זוֹ (=אשר) אֲלַמְּדֵם –
גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ!
כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ (=רצה אותה) לְמוֹשָׁב לוֹ!
[ואמר]: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד!
פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ (=רציתי בה);
צֵידָהּ (=פרנסתה) בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ, אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם;
וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע (=הצלחה בשירותם), וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ;
שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן [ישועה] לְדָוִד, עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי [מזרעו].
אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת, וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ (=כתר מלכותו).

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד –
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים, שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד!
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן,
זְקַן אַהֲרֹן (=כהן גדול), שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו;
כְּטַל חֶרְמוֹן, שֶׁיֹּרֵד [בשפע] עַל הַרְרֵי צִיּוֹן,
כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה –
חַיִּים עַד הָעוֹלָם.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת,
הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה'
כָּל עַבְדֵי ה', הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת!
שְׂאוּ יְדֵכֶם [מִ]קֹדֶשׁ, וּבָרְכוּ אֶת ה' –  
[ואִמרוּ לעולים אל הקודש]:
יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן,
[ה'] עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ!

קריאות "בָּרְכוּ אֶת ה'"! במקרא, כמו ברכות הדומות לה, מופיעות לרוב בסוף התפילות, כמו בסוף ספרי תהילים (מא, יד; עב, יח-יט; פט, נג; קו, מח), וכאן, בחתימת שירי המעלות, ומיד אחר כך, בסוף מזמור ראשון של 'הלל הגדול'.

לפיכך, צודקים המתפללים בנוסחי עדות המזרח, שמסיימים תפילות בקריאת 'ברכו', תמיד.

_________________________

[1] בדיוק כך מסתיים מזמור קכא, לקראת "בֵּית ה' נֵלֵךְ", בקכב
[2] ברכת בית לחם יהודה בפי הזקנים לבעז הדגישה את השאיפה לאחדות שבטי רחל ולאה "אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד',
יא), ועל ברכה זו גדל דוד

[3] ארון הברית הוא 'הדום רגליים' של כסא מלכות ה' הבלתי נראה, המוצב משמים לארץ (ישעיהו סו, א)

באדיבות אתר 929