שבועה כנגד שבועה

חלקו הראשון של מזמור קל"ב בתהילים נפתח בשבועתו של דוד, שלא ישקוט ולא ינוח עד אשר ימצא מקום לארון הברית.

חלקו השני נפתח בהבאת שבועה של הצד השני – שבועת ה' להמשכיותה של שושלת דוד.

דומה שהבסיס להדדיות זו, של מידה כנגד מידה של טובה המעוצבת באותה לשון, מצוי בחזון נתן בשמואל ב ז' (וכן מופיע בדברי הימים א י"ז). שם מְתפקד הבית כמוטיב מנחה, מצד אחד ברצונו של דוד לשקוד על הקמת בית (במשמע של בניין, מקדש) לה' -"האתה תבנה לי בית לשבתי?!" (שמואל ב ז', ה), ומצד שני בתגובת ה' לדוד: "כי בית יעשה לך ה'" (שם, יא) שבה מובטח לו בית במשמע של שושלת מלכות.

לצד ההקבלה הבסיסית של השבועות ההדדיות בעצם קיומן ובמיקומן כפתיחת כל אחד משני חלקי המזמור, אפשר שיש מקצת דמיון גם בניסוחן. שבועתו של דוד הייתה: "אם... אם... אם... עד אמצא..." (תהילים קל"ב, ג-ה); וכנגדה נאמר בהמשך שבועת ה': "אם... עדי עד יֵשבו..." (שם, יב). בהופעותיה הראשונות במזמור משמשת "אם" בלשון שבועה ומבטאת שלילה (הפעולות שהנשבע אוסר על עצמו זמנית), ואילו בהופעתה האחרונה היא משמשת בהקשר רגיל של תנאי קיים; "עד" מְתפקדת בהופעתה הראשונה כמילית יחס, ואילו בהופעתה השנייה – כשם עצם במשמעות "נצח".

למרות הבדלים אלה, התיבות החוזרות, המצטרפות אל השיתוף בלשון "נשבע... ל" מעצימות קמעה בעצם הופעתן את ההקבלה הנבנית בין שתי השבועות. הבדלי המשמע של "עד" מבליטים את חסד ה': בעוד שהתחייבותו של דוד לפעילות, אמנם אינטנסיבית מאוד, היא לפעילות חד-פעמית עד להשגת היעד המוגדר, הבטחת ה' היא נצחית – זרעו של דוד ימלוך לעד. אלא שהענקה כה נדיבה מגבילה את עצמה באמצעות התניה: "אם ישמרו בניך... גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך" (שם, יב).

אם נדייק בניסוחה של הבטחה זו, נוכל למצוא גם בתוכה מעין מידה כנגד מידה: אם "בניך" ישמרו את "עדֹתי", הם יזכו שגם "בניהם" ימלכו "עדי עד".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך 'תשורה לעמוס' בהוצאת תבונות