שאור ודבש

באופן מפתיע משהו, פותח ספר ויקרא דווקא בקרבנות הנדבה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (א', ב). פרשת הקרבנות אינה פותחת בקרבנות החובה, האישיים או הציבוריים, כי אם בקרבנות שמביא אדם מיוזמתו ברצותו להתקרב לקב"ה.

אין זה מקרה שהשורש קר"ב חוזר בפסקת הפתיחה (א', ב-ג) שבע פעמים! כבר מן ההתחלה מתארת התורה את הקרבנות כדרך להתקרב לה': הקרבן איננו צורך ה' אלא צורך האדם – כלי שבאמצעותו מקרב הוא את עצמו לקב"ה. בניגוד גמור לעולם הקרבנות האלילי, בתורת הקרבנות המקראית אין הקרבנות משמשים כסעודה המוגשת לאל, כי אם כייצוג של האדם המביא את הקרבן וכדרך סמלית לגשר על המרחק שבינו ובין הא‑ל (ראה רמב"ן א', ט).

אך מהי הדרך הראויה לגשת אל ה'? האם יכול אדם לייצג את עצמו בסמלים של שלמות ושובע, הגעה אל היעד, הגשמה מלאה וקיום בוגר? מתברר שאין הדבר כן. השאור והדבש – הנאותים אמנם כביטוי של הכרת תודה – אינם הולמים את הבא להתקרב לה' מתוך מצב של ריחוק ומתוך רצון בתשובה. כאן נחוצה המצה, המסמלת את תהליך היציאה משעבוד; כאן דרוש דווקא לחם שלא החמיץ, על כל דלותו ועוניו ועל הפוטנציאל וההתהוות הגלומים בו. לחמו של העני הוא הוא הדרך הנכונה להתקרב אל ה'. ובמילותיו של משורר תהילים:

"וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן, אֱ‑לֹהִים, חוּשָׁה לִּי, עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה, ה', אַל תְּאַחַר"  (תהלים ע', ו).

את הקריאה הזאת לא יוכלו להמחיש החמץ או השאור; את זאת יוכל להמחיש רק לחם העוני.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון