שִׁבְעִים שָׁבֻעִים

העיון הקודם שלנו, לפרק ח', הסתיים במילים "האם נדע מתי הקץ הזה?". והנה לכאורה ידוע מועד מדויק: ירמיהו, נביא החורבן ניבא שהוא יימשך שבעים שנה (ב). אולם מלאו שבעים שנה לחרבות ירושלים, ומשיח לא בא (וגם לא טילפן). מה פשר הדבר?

בתשובה לתחינתו של דניאל, מתגלה לו המלאך גבריאל ומבהיר: אין מדובר בשבעים שנה, אלא בשבעים שבועים, כלומר בשבעים מחזורים של "שבוע" – שבע שנים. נבואת ירמיהו צריכה להתפרש כמכוונת לארבע מאות ותשעים שנה, שבעים פעמים שבע, שבסופם יבוא "צדק עולמים" (כד).

אלה מתחלקים כך: לאחר שבעה "שבועים", כלומר לאחר 49 שנים, תשוב ותיבנה ירושלים בהנהגת דמות של "משיח נגיד". יחלפו ששים ושניים "שבועים" – 434 שנים – של "צוק העתים", ובשבוע האחרון יהיה משבר גדול (פס' כה-כז).

האירועים המדויקים שאליהם מכוון החזון הזה נתפרשו באופנים שונים על ידי המפרשים. התמונה הכללית ברורה לחלוטין: גם אם כעבור חמשים שנה מהחורבן ניתנה הצהרת כורש, וגם אם נבנה המקדש כשבעים שנה אחרי החורבן והייתה שיבת ציון – כל אלה אינם משנים את התודעה של דניאל שלא זו הגאולה המקווה, ולא על זה דיבר ירמיהו.

מאות השנים הראשונות של ימי הבית השני מצטיירים כאן כהמשך הגלות. שיבת ציון של ימי כורש אינה הגאולה! רק כעבור ששים ותשעה שבועים – כלומר יותר מארבע מאות ושמונים שנה לאחר החורבן – יתרחשו מאורעות כבירים בואכה התגשמות נבואתו של ירמיהו. טיבם של המאורעות הכבירים הללו – משבר ותשועה – יתבררו יותר בפרקים י"א-י"ב.

באדיבות אתר 929