איך ייתכן, שאיוב חי חיים טובים כל כך, עד שהחל לרצות את עונשו על חטאיו וחטאי בניו?

 

במחזור השני של הוויכוח, הכל הופך להיות פשוט יותר - ועצוב יותר - שיאים של רגש, והיגיון חד כסכין. כבר לא דנים בצדיק הסובל, ולמה הוא סובל, ואיך עליו להתמודד עם סבלו. כל זה נגמר – אליפז כבר הכריע – שום צדיק לא מדבר כמו איוב! זו לא שפה של צדיקים (ט"ו, ו) - "יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ".

מעתה לא נשאלת עוד השאלה של 'צדיק ורע לו' אלא השאלה של 'רשע וטוב לו', האם באמת טוב לו? איך אפשר לדעת? ובמילים אחרות: איך ייתכן, שאיוב חי חיים טובים כל כך, עד שהחל לרצות את עונשו על חטאיו וחטאי בניו?

אליפז מוביל כעת כיוון אחר – כנראה, כל מה שחשבו על איוב היה בטעות. כנראה שטעו בו לחשוב שהוא צדיק בזכות כל הטוב והשפע שהא-ל העניק לו, כפי שנראה לעין: משפחה יפה עם 7 בנים ו-3 בנות; עושר בלתי רגיל גם במקנה, גם בשיירות הגמלים למסחר, גם בשדות תבואה ש-500 צמדי בקר (=טרקטורים) חורשים בהם, ו-500 פועלים רוכבי אתונות (=רכבי שטח) מפעילים אותם, והאיש איוב גדול, וידוע ומפורסם בחכמתו ובתפקידו המכובד (שטרם נחשפנו אליו).

הייתכן, שכל זה הטעה את רעיו הטובים עד שלא שמו לב, ולא הבינו מה קורה באמת, מתחת לפני השטח? איך איוב לחוץ ודואג בגלל אורח החיים של ילדיו, איך הם אוכלים ושותים כל יום (כל היום?) בלי שום דאגה, בלי שום עבודה ומאמץ? נכון, הם דואגים יפה אחד לשני, אבל האם הם שומרים על גבולות של מוסר וערכים? הלוא איוב עצמו הציב את השאלה "אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם"? (א', ה).

אם רשע נראה מצליח וחוגג, ובתוכו דואג וחרד, חושש וירא מן העונש שיבוא, אז לא באמת טוב לו, כי הוא נענש ומתייסר כל הזמן, חי בפחד תמידי מפני המכות שיגיעו בסוף הדרך; לכן, אין באמת שאלה על הצדק בעולם, כי לא באמת טוב להם, לרשעים (ט"ו, כ-כג). "כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל... קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו... יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ...".   

במצב הזה חוזר אליפז ושומע את הקול מן הדממה, שכמו מאשר לו כל מה שגילה על האדם בכלל, ועל איוב בפרט: אדם הוא לא רק 'בית חומר', הוא גם "נתעב ונאלח" (ט"ו, יד-יז) - "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה...? הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין… אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה!... וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה".  

וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר:

הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת (=דִברֵי) רוּחַ, וִימַלֵּא [רוח] קָדִים בִּטְנוֹ;
הוֹכֵחַ (=תוכֵחה) בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן (חסר ערך), וּמִלִּים לֹא יוֹעִיל בָּם.

אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה, וְתִגְרַע שִׂיחָה (=תפילה גרועה) לִפְנֵי אֵ-ל!
כִּי יְאַלֵּף (=יַרגיל) עֲו‍ֹנְךָ [את] פִיךָ, וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים (=רַמָאים) –
יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ.
הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד? וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ (=נוצַרתָ)[1]?

הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע [כמוני]? וְתִגְרַע (=ותִתרוקֵן רק) אֵלֶיךָ חָכְמָה?
מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע? תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא?
גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ, כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים.

הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחוּמוֹת אֵ-ל [שאמרנו לך]? וְדָבָר לָאַט (=בנחת) עִמָּךְ?
מַה (=לאן) יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ? וּמַה יִּרְזְמוּן (=ירמזון) עֵינֶיךָ?
כִּי תָשִׁיב אֶל אֵ-ל רוּחֶךָ, וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין [חצופות]?!

[וחוזר אל החיזיון עם הקול מן הדממה]:
מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה?! וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?!
הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו –
אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה!

אֲחַוְךָ (=אומר לך) שְׁמַע לִי, וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה.
אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ, וְלֹא כִחֲדוּ (=הסתירו) [מה שקיבלו] מֵאֲבוֹתָם –
לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה [חכמת] הָאָרֶץ, וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם –
כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל (=רועד), וּמִסְפַּר שָׁנִים (=קץ ידוע צפוי) נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ!

קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו, בַּשָּׁלוֹם, שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ!
לֹא יַאֲמִין שׁוּב (שאפשר לחזור) מִנִּי חֹשֶׁךְ, וְצָפוּי הוּא אֱלֵי חָרֶב!
[בסופו] נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה (=לבקש אוכל), יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ!
יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה [אשר] תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר (=מוכן לקרב) –
כִּי נָטָה אֶל אֵ-ל יָדוֹ [להילחם בו], וְאֶל שַׁ-דַּי יִתְגַּבָּר –

יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר [מְכוּסֶה], בַּעֲבִי גַּבֵּי (=לָבוּש שִריון) מָגִנָּיו;
כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ (=בשומן הצלחתו), וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל (=כרס);
וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת (=טירות מבודדות), בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ,
אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים (=לחורבות) –

[וסופו, כדברי החכמים]:
לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם (=יחזיק מעמד) חֵילוֹ, וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם (=ענף עם פרי);
[עץ החיים שלו] לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ, יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת,
וְיָסוּר (=ויֵעָקֵר) בְּרוּחַ פִּיו [של א-ל]!

אַל יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה (=בתִקוַת שָוְא), כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ;
בְּלֹא יוֹמוֹ (=לפני זמנו) תִּמָּלֵא (=תִתיַבֵּש צמיחתו), וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה;
יַחְמֹס (=יַפּיל) כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ, וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ [לפני חנטת פרי];
כִּי עֲדַת (=חבורת) חָנֵף גַּלְמוּד (=שממה), וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד (=עושר בלי יושר);
הָרֹה עָמָל (=שֶקֶר) וְיָלֹד אָוֶן (=רֶשַע), וּבִטְנָם [של רשעים] תָּכִין מִרְמָה.

________________________

[1] נאמר בנאום החכמה: "...לפני גבעות חוללתי" (משלי ח', כה) – האם חכמת איוב כחכמת הבריאה, כאדם הראשון?

באדיבות אתר 929