רשימה של חטאים

המוסכמה הספרותית ידועה ומוכרת, כאשר מונים "על שלושה ועל ארבעה" מתכוונים לארבע. הדוגמאות הבולטות ביותר לכך מצויות בפרק ל' בספר משלי - "פרק חכמת המספרים".

לכן העובדה שעמוס, נביא מאנשי אסכולת החכמה, איננו עומד בכללי הז'אנר, מלמדת מיד בהתחלה שיש לו מטרה אחרת. שבע פעמים חוזר עמוס בפרקים א'-ב' על הפזמון הידוע: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי... וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ", ובכל פעם הוא מזכיר במפורש רק חטא נורא אחד. כמעט תמיד אלו הם פשעי מלחמה נגד ישראל או יהודה, ורק בפעם השביעית, בהזכירו את חטאי ארץ יהודה עצמה, עובר הנביא לעסוק בעזיבת ה' ובעבודת אלילים. כאילו אומר: "על הכול עוד הייתי סולח אבל לא על זה". המסר ברור, עזיבת ה' חמורה לא פחות מביקוע הרות, שריפת עצמות, ופשעי מלחמה מזוויעים אחרים.

הקהל, שהתאסף סביב הנביא וציפה לשמוע את הפואנטה של נבואתו, מתחיל להתפזר בשלב הזה. כולם יודעים לספור עד שבע, כולם יודעים שמספר זה מבטא שלמות, כולם יודעים שהסיבוב השביעי הוא האחרון. כולם גם מרוצים שהנביא מיהודה בחר לעקוץ את הארץ ממנה בא, ולהוכיח אותה על חטאיה בפני הקהל הישראלי.

אבל עמוס הכין להם הפתעה. כל שבע הנבואות, כולל המסר הביקורתי על הממלכה האחות, היו רק הקדמה לעיקר, וכל מטרתן הייתה למשוך את הקהל באזניו ולגרום לו להקשיב היטב. כעת מגיע העיקר: "כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ..." (ו), וכאן שופך הנביא את חמתו על קהלו.

לא שלושה חטאים ולא ארבעה, ואפילו לא שבעה או שמונה, אלא רשימה מתגלגלת של עוד ועוד מעשי עוול וחמס, חברתיים, מוסריים ודתיים, שמשאירה את הקהל המום ומבולבל. כל המוסכמות הספרותיות מתרסקות. כל המערכות קורסות. כל הצפיות מתבדות.

בנבואת הפתיחה של ספר עמוס הצורה היא המסר, והמסר הוא שכל מה שנראה לכם בטוח ויציב יקרוס בבת-אחת, ולא ישאיר מכם אבן על אבן.

עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב ד"ר בני לאו

באדיבות אתר 929