לאורך כל הנבואות על העמים ועל יהודה זוכה עמוס למחיאות כפיים סוערות מקהל שומעיו, אך כשהעם שומעים את עמוס מכריז "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" הם נדהמים ואינם מאמינים למשמע אוזניהם.
לאחר שעמוס שכנע את שומעיו שהוא מתנבא לטובתם הוא ממשיך במתכונת של "על שלושה וארבעה" ו"מטייל" בכל גבול ישראל. הוא "הולך" לעזה, לצור ולכל אחת מארצות עבר הירדן ומקללן.
בכל בית של השיר הוא זוכה למחיאות כפיים סוערות משומעיו. ככל שמתקדם השיר כך מתפתחת האהדה לנביא והשמחה לאידם של כל שונאי ישראל. כשעמוס מגיע לבית השביעי בשיר: "על שלושה פשעי יהודה" הם כבר בטוחים שחצה את כל הקווים. הרי זו מולדתו, והוא מנבא כי ציון החוטאת תימחק מעל פני האדמה. בדברים אלו קנה את לבם. אולם לאחר מכן הוא מוסיף במפתיע בית שמיני (ו-ח), ובו הוא מנחית מכה קשה וכואבת על ראשם של כל המתגודדים מסביבו.
עתה פניהם של האנשים נדהמות לשמע דבריו. עמוס תיאר חברה שכל עניינה קניין אישי על חשבון הנרמסים והחלשים החיים בה. הוא מתאר תמונה מזעזעת של בן ההולך יד ביד עם אביו אל הנערה (לזנות). בהליכתם אל מקום הפולחן הם מתלבשים במחלצות חגיגיות אותן לקחו מידי "חבולים" (משכון מאנשים שלא יכלו להחזיר את חובם), גם היין ששותים בבית הא-לוהים הוא "יין ענושים" – יין שניטל כחוב מחדלי פירעון. הנה לנו באחת דיוקן של החברה הישראלית באמצע המאה השמינית לפנה"ס. האנשים "דתיים" במובן הפולחני, אך עריצים ואלימים ביחסם אל החלשים בחברה וחסרי בלמים בנוגע להנאות ובילויים.
עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת ד"ר גבי ברזילי
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'שמונה נביאים בעבותות אהבה', בהוצאת ידיעות ספרים