רק מעטים זוכים

יש במגילה שני סגנונות לשוניים: "אני קהלת", שמדבר בגוף ראשון, ודובר שמדבר בגוף שני: "שְמֹר רגלךָ כאשר תלך אל בית הא-להים" (ד', יז); "...כי את הא-להים יְרָא" (ה', ו); "אַל תְבַהֵל ברוחך לכעוס..." (ז', ט); "שלח לחמך על פני המים..." (י"א, א).

במבט ראשון אפשר היה לקבוע כי יש שני דוברים במגילה: ה"אני" 'המושלם' (=שלמה!), אך המיואש מול המוות, המעמיד בספק את כל מעשי האדם וחכמתו, ומולו יועץ חכם ומפוקח המוביל בהדרגה אל "סוף דבר"; אלא שמבט מעמיק יותר מגלה יותר מקול אחד בכל סגנון, כי ה"אני" לפעמים פועל, לפעמים מתבונן ולפעמים מבקש ליהנות, ואילו המדבר בגוף שני לפעמים מעמיד בראש את החכמה, הקובעת 'איזון ראוי' גם ליראה: "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך, כי ירא א-להים יֵצֵא את כלם" (ז', יח), אך מיד אחר כך הוא מתייאש ומפנה מקום ליראה: "כל זֹה נִסיתי בחכמה, אמרתי אֶחכָּמה, והיא רחוקה ממני; רחוק מה שהיה, ועָמֹק עָמֹק מי ימצאנו" (ז' כג–כד). בשני הפרקים האחרונים (י"א וי"ב) נאלם ונעלם כליל סגנון ה"אני", אך הדובר אינו דוגל עוד בחכמה, אלא ביראת הא-להים, שרק היא יכולה לומר דבר אל מול המוות.

מכל זה התגבשה אצלי המסקנה, שיש ארבעה קולות בוויכוח הזה: 'העָמֵל', 'החכם', 'הנהנתן', ומולם מופיע במהלך הוויכוח (המתוכנן!), קולו של יְרֵא הא-לוהים, שנשאר לבסוף לבדו מול המוות.

העמדת כל הערכים במבחן אל מול המוות, ומה יעשה 'בכל עמלי וחכמתי' ה"אדם שיהיה אחרי" (ב', יח), היא אחת ההוכחות למבנה מתוכנן מראש, שהמוות נוכח בו מתחילה ועד סוף; בהתחלה שולט סגנון ה"אני", ועמו הייאוש, ולבסוף, דווקא בתיאור הגסיסה והמוות, נעלם ה"אני" ומשתלט סגנון גוף שני יחד עם יראת הא-לוהים.

ה"אני" 'המושלם' (=שלמה!) בשלושת הממדים (לפי הדמויות) – גם "הגדלתי מעשי...", "אף חכמתי עמדה לי", וגם נהניתי ככל "אשר שאלו עֵינַי" (ב', ד-י), קרס מול המוות הבלתי נמנע והוליד ייאוש עמוק – כך נולד פתרון ביניים בסוף המערכה (ב', כד), להסתפק במועט, לאכול ולשתות, ולתת לנפשו מרחב לראות "טוב בעמלו" – אבל, החכם אומר, שרק מעטים זוכים לכך, כי זאת מתנה מא-להים.

הדברים מובאים מתוך הספר: אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת, בהוצאת מגיד​

באדיבות אתר 929