בני יוסף אמנם אינם אמיצים כמו כלב ושבט יהודה, ומתלוננים על הקושי בכיבוש נחלתם, אך הם מביעים רצון אמיתי להתנחל בארץ, בניגוד לשבטים האחרים.
סיפור בקשת הנחלה של בני יוסף חותם את סיפור נחלת יהודה ויוסף (פרקים י"ד-י"ז). נחלת שני השבטים מצויה, אפוא, בתוך מעטפת סיפורית בין בקשת הנחלה של כלב בתחילה לבין בקשת הגדלת הנחלה של בני יוסף בסוף.
במבט ראשון, יש דמיון בין שני הסיפורים: בשני המקרים מדובר בנציגי השבטים הניגשים ליהושע בתביעה הנוגעת לנחלה. אולם, זוהי הקבלה ניגודית, שיש בה מגמת היפוך:
בסיפור כלב יש מאפיינים של אמונה, חוסר פחד, קנאות והצלחה; ואילו בסיפור בני יוסף ניכרות תכונות של פחד (מפני הכנענים), מרדנות ופולמוסיות (בתביעה לנחלה חלופית) ותחושה של כישלון.
כלב ביקש נחלה קשה - הר, וקיבל ערים; ואילו בני יוסף ביקשו נחלה קלה יותר, ערים, וקיבלו הר ונחלה קשה מרובה בעצי יער.
כלב לא חשש מפני הענקים והערים הבצורות; ואילו בני יוסף הביעו את פחדם מפני הרפאים, הידועים בזיהוים עם בני ענקים (דברים ג', יא).
סיפור נחלת יהודה ויוסף מתחיל בסיפור כלב, שיש בו ביטויים רבים של ביטחון והצלחה עד כדי האמירה שהארץ שקטה ממלחמה (סוף פרק י"ד), ומסתיים בבלבול וחוסר ביטחון הניכרים בסיפור בני יוסף.
עם זאת, ניתן לעמוד גם על כמה מאפיינים דומים בין סיפור כלב לבין סיפור בני יוסף:
העמידה מול יהושע בבקשה הנוגעת לנחלה, והעלאת נושאים שונים הקשורים לנחלה מעידים על רצונם הכן להתנחל.
בתיאור הנחלה של בני יוסף אין ביקורת גלויה וניתן אף לזהות בו נימות של שבח על הנכונות והמוטיבציה להתנחל. בני יוסף אינם מגלים אדישות וחוסר רצון כפי שנוהגים אחיהם המתרפים המתוארים בפרקים הבאים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון