יחזקאל חושף בפנינו מצב עתידי שבו האחראי לקרבנות החגים הוא הנשיא, המייצג את העם, ולא הכוהנים המייצגים את שבט הקדושה.

 

"וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת  הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל..." (מ"ה, יז)

"וְהָעֹלָה אֲשֶׁר יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂם וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ:" (מ"ו, ד-ו)

לפרשת הקורבנות ביחזקאל אין פרשה מקבילה בתורה, אך נבואתנו על הקרבנות מבארת תמיהה על הנאמר בתורה.

יש בתורה שתי פרשיות מרכזיות של המועדות (החגים). האחת בויקרא כ"ג והשנייה בבמדבר כ"ח–כ"ט (קיימות פרשיות נוספות, קצרות יותר, בשמות כ"ג ול"ד ובדברים ט"ז. כרגע לא נעסוק בהן.).  אחת מן הפרשיות עוסקת בפירוט בקרבנות החגים (המוספים), ומקצרת מאוד בפרטי החג האחרים. הפרשה האחרת עוסקת במצוות החג שמקיים כל איש בביתו, ורומזת בקצרה על חיוב הקרבנות ("והקרבתם אשה לה' ").

הדעת נותנת, שפרשת הקרבנות של המועדות תיכתב בתורת כוהנים, ספר ויקרא, העוסק בקרבנות, ופרשת דיני החג הנעשים בכל בית בישראל, תיכתב בחומש הפקודים, ספר במדבר.
אך ההיפך הוא הנכון! פרשת הקרבנות נכתבת בחומש הפקודים, ופרשת מצוות החג נכתבת בתורת כוהנים.

מדוע הועתקו קרבנות החגים ממקומם הטבעי בתורת כוהנים אל חומש הפקודים?

יחזקאל חושף בפנינו מצב עתידי (שמא היה קיים גם בימי בית ראשון, ואיננו יודעים על כך), שבו האחראי לקרבנות החגים הוא הנשיא, המייצג את העם, ולא הכוהנים המייצגים במידה רבה את שבט הקדושה.

חומש הפקודים פותח בתיאור מחנה ישראל לשבטיו, והוא מפרט את שמות הנשיאים ורומז מספר פעמים לתפקידם כמייצגי העם. בשלוש הרגלים, בעת שכל העם עולה לרגל לירושלים, להשתחוות לה' במקום מקדשו, הנשיא, כמייצג העם, הוא האחראי לקרבנות החגים. הם אינם קשורים לתורת כוהנים, אלא לעם כולו. במדבר - לפקודים לשבטיהם בראשות נשיאי השבטים, וכאן - לנשיא כל העם.