קישוטי זהב לתפארת ההיכל

בניית המקדש, כבניית כל מבנה ציבור, הצריכה משאבים. וכמו כל מבנה ציבור, ובמיוחד מבני דת, רבים מהתקציבים באים מתרומות ומנדבות. כמעט בכל בנייה של משכן או מקדש מדגישים הכתובים את אלמנט התרומה: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כ"ה, ב) במעשה המשכן; "וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ, וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים" (דברי הימים א כ"ט, ו-ז). גם שבי ציון באו ובידם תרומות אחיהם, יושבי הגולה, ובפרקנו מוזכרת תרומה נוספת, שכנראה המשיכו יושבי בבל לשלוח לבניית הבית.

כנהוג בתרומות, התורמים מעוניינים בהנצחת שמותיהם, וזכריה ממלא את הציפיות. ארבעה נזכרים כאן - חלדי וטוביה, ידעיה ויאשיה בן צפניה (חלדי הופך אחר כך לחלם ויאשיה לחן, משום מה), ומובטח להם שתרומותיהם יהיו "לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה'" (יד). כל הבא בשערי מבנה דת היום, יודע כי התורמים אינם מבקשים לתרום משהו בעל ערך שימושי בדווקא, ולרוב להיפך; הדברים השימושיים מתכלים במהירות, וזכרם יאבד. מנהלי מוסדות מתקשים למצוא תומכים לתחזוקה השוטפת, ותורמים רבים מעדיפים להנציח את שמם בקישוטים ופרפראות, שמפני שאין בהם תועלת, דווקא הם עומדים לדורות: תמונות, "אקססוריז" למיניהם.

אכן, מאות שנים אחר כך מזכירה המשנה, במסכת המתארת את הבית השני בסוף ימיו: "שרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם, שבהן פרחי כהונה עולין ורואין את העטרות, שנאמר: "והעטרת תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה'" (זכריה ו', יד)" (מידות ג ח). אותה משנה מתארת בהמשך את גפן הזהב הענקית שתרמה הלני המלכה הגיורת, שהייתה תלויה גם היא בפתח ההיכל.

התרומות האלה, על פי תיאור המשנה, לא היו שימושיות, וכל מטרתן היתה לתפארת ההיכל. אפשר שהיה בדברים משום פיצוי ותקווה לכל הבוכים על הבית העלוב בהיזכרם בבית הראשון: עוד תרבה תפארת המקדש הזה גם היא, וקישוטי זהב ייתלו בו.

באדיבות אתר 929