קינה בשני קולות

ירושלים של אחרי החורבן הגדול, אחרי שהמגף הבבלי דרך ורמס. בתוך ההלם שאחז בעם שחש שהאל שבו בטח - נטש, יושב לו איש בפינת רחוב, מתבונן, ומתחיל לקונן "איכה ישבה בדד".

המגילה פותחת במבט של המקונן. המקונן נאחז בסדר א-ב - איכה, בכו, גלתה. אולי סדר הא-ב משמש לו משען, משהו יציב בתוך הטלטלה, אולי ה א-ב מבטא את החורבן המקיף. לא נותר דבר, הכל חרב מאל"ף ועד תי"ו.

שני קולות עולים בקינה. הקול הראשון הוא קולו של המקונן, הלה נראה כמשקיף מן הצד, משקיף ששקוע עמוק בתוך הצער והצרה, אך עדיין מתבונן במבט מרוחק מעט, מדבר על ירושלים בגוף שלישי. הוא מתאר את מצבה, הוא מזכיר בעדינות כי החורבן בא בגזירת שמים על חטאי ישראל. אך תוך כדי דבריו מתפרץ קול נוסף, קולה של ירושלים עצמה: "רְאֵה ה' אֶת עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב" (ט).

ירושלים מקבלת פֶּה, ונראה כאילו היא מתקשה לשמוע את דבריו של המקונן והיא פונה אל הא-לוהים - תתבונן בי, ראה מה עשית! ומיד המקונן ממשיך ומתאר "יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ…" (י), ושוב ירושלים מתפרצת - "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" (יא). והפעם היא נוטלת את המושכות וממשיכה בדבריה עד סוף הפרק. רק לרגע קוטע המקונן את דבריה ומציג לעינינו תמונה, עדות מהשטח - "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ" (יז).

הדרמה הזו שבה מופיעות שתי דמויות - המקונן ובת ציון, משמשת מעין רקע למגילה. דרך שני הקולות הללו אנו חשים המצוקה ואת סערת הנפש. זו לצד זו מופיעות הכניעה וקבלת הדין, הזעקה והמרד, הכרה בחטאים לצד האשמה חריפה של האל שלא חמל - "הַבִּיטוּ וּרְאוּ - אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי?!" (יב)

באדיבות אתר 929