קידוש השם

בפרק כ"ב מצויות שתי מצוות שהן מיסודי התורה: מצוות קידוש השם ואיסור חילול השם - "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב). על יסוד פסוק זה קובע הרמב"ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה (הלכה א): "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה... ומוזהרין שלא לחללו".

בהמשך דבריו שם מפרט הרמב"ם את המשמעות המעשית של מצווה זו, ומדבריו עולה כי קידוש השם וחילולו באים לידי ביטוי בשלושה מצבים בחיי האדם:

המצב האחד, המוכר יותר, הוא מצב יוצא דופן, שבו האדם נדרש למסור נפשו על מצוות שדינן "יהרג ובל יעבור".

המצב השני הוא מצב נורמטיבי, שבו נבחנים מעשיו היומיומיים של האדם לטוב ולרע לאור כוונותיו בעשיית מצוות ה': "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט נפש להכעיס – הרי זה מחלל את השם... וכן כל הפורש מעברה או שעשה מצווה... הרי זה מקדש את השם" (שם, הלכה י). 

המצב השלישי נוגע לדרכי ההתנהגות המוסרית של אדם מישראל, גם אם לא ניתן להגדירן במונחים של מצוה ועברה: "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם; והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננין אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עברות – הרי זה מחלל את השם... וכן אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהן... עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאווים למעשיו – הרי זה קידש את השם" (שם, הלכה יא). 

לאור דברי הרמב"ם יש לתהות כיצד נשתרשה בתודעת האומה מצות קידוש השם כנוגעת דווקא למצב הראשון, של מסירות נפש במקרים מיוחדים ויוצאי דופן? נראה שמצב זה הוא אבן בוחן הניצבת כמגדלור בפסגת מצות קידוש השם, ומבהירה דווקא מרום גובהה את יסודותיה. בעת נכונותו של אדם מישראל למסור את נפשו למען שמו יתברך, הרי הוא מגלה כי יש ערך היקר יותר, לא רק מערכים אחרים בחיי האדם אלא אף מעצם חייו, ואין לך קידוש השם גדול מזה.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות