קוצר ראיה

יש הקבלה מפתיעה בין פרק כ"ה בירמיהו, לבין פרק כ"ה ביחזקאל (כ-16 שנה אחר-כך) - ירושלִַם לא תשתה לבדה את 'כּוֹס התַרְעֵלה' של הכיבוש הבבלי - כולם ישתו! רשימת העמים בירמיהו (כ"ה, יט-כ) כוללת את כל העמים, שעליהם יינבא יחזקאל (עד פרק ל"ב), ועוד רבים משבטי עֲרַב, שבמדבר:
פרעה מלך מצרים;
מלכי ארץ פלשתים;
מלכי צֹר ומלכי צידון...
אדום, מואב, בני עמון;

ביחזקאל הסדר הפוך, מצפון - עמון, מואב, אדום, פלשתים (ואחר כך צֹר ומצרים), וזאת, מנקודת ראות של הכובש שבא מצפון - זהו גם הגיון המלחמה, כי הכיבוש הבבלי של עמון, חשף את הגבול הצפוני של מואב, באותו אזור (פתוח יחסית), שבני ישראל כבשו מסיחון, וכעת ייפול ביד הבבלים (כ"ה, ט):
הנני פֹתֵחַ את כתף מואב,
מֵהערים, מֵעריו מִקָצֵהוּ (רץ כמו) צבי,
ארץ בית הישימוֹת (=ערבות מואב),
בעל מְעוֹן וקִריָתַימה (=הרמה בצפון מואב);
שבטי ערב מהמדבר מופיעים גם ביחזקאל (כה, ד-ה), בתור "בני קדם", שיבואו עם גמליהם, וישתלטו על עמון ומואב.

אבל יש משהו מוזר: הממלכות האלה (כולל צוֹר) נזכרו בפירוש בירמיהו (כ"ז, ג) בתור שותפות ליוזמת המרד (הנוסף) נגד בבל בימי צדקיהו, ומלך בני-עמון אף עמד מאחרי רצח גדליה בן-אחיקם, שהיה נאמן לבבל (ירמיהו מ', יד), אז למה יחזקאל (כ"ה, ו) מתאר את שמחתם במחיאות כפים, ורקיעות רגלים, על חורבן ירושלם?

התשובה נמצאת ביחזקאל (כ"א, כד-כו): כאשר "עמד מלך בבל... בראש שני הדרכים", והחליט בקסמיו לעלות על ירושלִַם תחילה, ולדחות את "רַבַּת בני עמון" לסוף, פרצה שמחה בעמון, כי חשבו שמלך בבל יסתפק בהחרבת ירושלִַם, והם יינצלו. הנביא לועג לקוצר ראייתם, בשם ה'.  

באדיבות אתר 929