קווים מנחים למלחמה

1. אין לנהל מלחמה טוטאלית, ולא משאירים 'אדמה חרוכה'.

2. יש לשחרר אנשים מסיבות אישיות, אם הם עלולים לחשוב על בית וכרם או על אישה שמחכה להם, שמא לא יוכלו להתרכז רק במשימה, וכל שכן, מי שחרד וירא, ואינו מתאים ללחימה.

חז"ל פירשו את השחרור כפטור אובייקטיבי, והגבילו את השחרורים רק למלחמת הרשות, "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מֵחוּפָּתָהּ" (משנה, סוטה פרק ח', ז); גם המשוחררים מהלחימה המסוכנת ("פן יָמוּת במלחמה"), אינם הולכים הביתה לפי ההלכה, אלא עוברים לחיל האספקה וההנדסה (משנה שם, ב).

אולם אם נפרש, שהשחרורים משקפים מצב נפשי, אז חשוב לשמור על פתחי השחרור דווקא במלחמת מצווה, "ולא יִמַס את לבב אֶחָיו כִּלבבו" (כ', ט). רבות דובר על יהודה המקבי, ששחרר את הפטורים "על פי התורה" (מקבים א', פרק ג', 56), אף שבוודאי נלחם מלחמת מצווה; מסתבר שיהודה פעל לפי הפירוש הנפשי, וסבר כי השחרור הזה חיוני למערכה. המוטיבציה של הלוחמים והנכונות להסתער ללא פחד, הם העיקר במלחמה, גם בתורה, וגם בצה"ל (אני זוכר 'שחרורים' לעורף, במלחמת יום-הכיפורים).

3. חובה לקרוא לשלום לפני כל מערכה – הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ו', א) הרחיב וקבע: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו לשלום... שנאמר: "כי תִקרַב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום" (כ', י).

4. אסור להשחית את מטעי הפרי, כדי לבנות מצור על עיר, כי מהם יאכלו הלוחמים (כ', יט-כ). במלחמה נגד מואב (מלכים-ב ג', יט, כה) פעל צבא ישראל להפך (כדברי אלישע), והמערכה נכשלה בסיום קשה וסתום (שם, כו-כז).

באדיבות אתר 929