קובץ מזמורים קדום

קשה לתאר מהפך יותר קיצוני מן המעבר החד מהייאוש ואבדן השיר והכינורות בגלות (קל"ז), לתודה אישית נרגשת מעומק הלב (קל"ח), תוך כדי השתחוויה "אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ", שיכירו בה "כָּל מַלְכֵי אָרֶץ...  כִּי גָדוֹל כְּבוֹד ה'".

אם 'נשלוף' לרגע את המנון הגלות המדכא (שרק שבועת ירושלִַם שומרת בו על הנשגב והנצחי), ונצמיד אותו למזמור פ"ט הזועק על אבדן בית דוד, תהיה סדרת המזמורים האחרונה "לְדָוִד" המשך נפלא למזמורי התפילות וההלל (צ'-קי"ח), לאוצר התורה (קי"ט), לשירי המעלות (ק"כ-קל"ד), ולהלל הגדול (קל"ה-קל"ו). "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" הוא חריג בולט בכל אלה -

האם דווקא הוא (קל"ז) מעיד על המציאות הקשה של החורבן והגלות, שמתוכה בקעו גם מזמורי התפילות, ההלל והשיר? האם מזמורי התפילות המופלאים, פרקי ההלל ושירי המעלות הם התגובה ההפוכה למזמור הייאוש? אולי מזמורים אלה נתחברו מתוך געגוע וזיכרון של משוררים מימי בית שני שחלמו ושרו על "שִׁיבַת צִיּוֹן" בתיאורים המתאימים לימי דוד?

למזמורים האישיים כל כך בסדרת "לְדָוִד" האחרונה (קל"ח-קמ"ה) ייתכן גם פירוש אחר, פשוט יותר - הם דומים בסגנונם וברוחם למזמורי הספר הראשון והשני, ואולי הם קובץ מזמורים קדום, שנמצא בעת הסידור הסופי של ספר תהלים, והוסיפו אותו לפני החתימה של סדרת "הַלְלוּ יָ-הּ"?

סידור דומה נמצא בחלק האחרון של ספר מִשלֵי (כ"ה) - "גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".

המזמור הראשון בסדרה זו (קל"ח) כולו שירת הודיה ורוממות, עם ביטחון אישי גמור בישועת ה' גם לעת צרה, ביטחון שיתרופף מעט במזמורים הבאים (סוף קל"ט עד קמ"ג), ויחזור להופיע במלוא הדרו במזמורי הברכה והתהילה (קמ"ד, קמ"ה).      

באדיבות אתר 929