בספר במדבר נחשב משה רבנו 'קדוש' מכדי להנהיג את העם. לאחר כשישה חודשים על הר סיני, גבוהה מדרגתו הרוחנית בהרבה מזו של העם. הבעיה אינה שמשה איננו מסוגל להנהיג, אלא שהעם נמצא במדרגה נמוכה מכדי להפיק תועלת מהנהגה זו.
לאחר חטא העגל מוכן משה למות כדי להציל את העם, בעוד שבחטא המתאווים הוא מעדיף למות מאשר להנהיג את העם! בספר שמות התאמץ משה להגן על בני ישראל, ואילו עתה - נראה שנואש.
הייתכן שמשה הגיב בצורה שאינה ראויה? הייתכן שהנביא הגדול בכל הזמנים, שקיבל את התורה ולימדהּ לבני ישראל, התייאש? האם משה רבנו - אשר הוציא את בני ישראל מארץ מצרים והובילם בנאמנות להר סיני - לא יכול להובילם במסעם מהר סיני לארץ כנען?
אפשר שהניגוד בין תגובת משה בחטא העגל לבין תגובתו בסיפור המתאווים נובע מהמניע העומד מאחורי כל אחד מהחטאים.
חטא העגל, למרות חומרתו, נבע מרצונם המוטעה של בני ישראל למלא את הריק הרוחני שיצר העדרו של משה רבנו. חטא המתאווים, לעומת זאת, היה גשמי לחלוטין - תאווה בלתי מרוסנת לאוכל.
משה רבנו היה נכון לקבל עליו את האתגר החינוכי שהציב בפניו חטא העגל: להחזיר את הרצון הרוחני, שתועל לאפיקים שליליים, אל דרך הישר. אולם אל מול חטא המתאווים הוא מתייאש. משה איננו מסוגל להבין כיצד יכולה אומה שישבה שנה תמימה בהר סיני לשקוע כל כולה בתאווה גשמית כל כך. למשה חסרים הכלים החינוכיים לטפל בהתנהגות כזו.
תגובתו המידית של הקב"ה לטענת משה משקפת את הבעייתיות בהנהגתו של משה. הקב"ה רואה לנכון להאציל מרוחו של משה על שבעים הזקנים. מעתה צריך משה להתחלק בתפקידיו ההנהגתיים עם שבעים זקנים, המסוגלים לטפל בבעיות מסוג זה בצורה ריאלית יותר.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון