קדושת השבת, המשכן וישראל

בציווי על השבת בפרק ל"א, הדגש הוא על הקדושה. השבת היא גם "קדש הוא לכם" (יד) וגם "קדש לה'" (טו), וכך נעשים ישראל מקודשים לה'. במילים אחרות נראה, כי ה' המבקש לקדש את ישראל, נתן להם מתנה טובה שגנוזה הייתה בגנזיו, מתנה המקודשת לו. ברגע שישראל יקדשו אף הם את השבת הרי שהם מוקדשים למקדש השבת - לה'. על ידי השבת, המקודשת הן לה' והן לישראל, מתקדשים ישראל לה'!

בפרק ל"ה, עת משה מצטט את הציווי הזה על השבת, הוא כולל את הדברים יחדיו: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה', כל העשה בו מלאכה יומת" (ל"ה, ב). היום השביעי "יהיה לכם קדש", שהרי יום זה הוא "שבתון לה'". מוטיב 'רומנטי' זה של השבת נעדר עד כה מהופעות השבת. עד כה קראנו כי על ידי השבת ישראל מעידים כי ה' ברא את העולם. אולם כאן, על ידי השבת ניצבים ישראל מול ה' ומתקדשים לו.

בהמשך פרק ל"א, חוזר הכתוב לפן הידוע של השבת, ובחלק זה אות השבת אינו על קידוש ישראל על ידי ה', אלא האות מבשר על בריאת העולם "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (יז).  כאן חוזר הכתוב לטעם השבת שנאמר בסיני, וכולל אותו ביחד עם טעם השבת האינטימי, המיוחד למשכן, המבקש לכונן מערכת יחסים של קדושה בין ה' ובין עמו.

מדוע דווקא בסמיכות למשכן בוחר הכתוב להשמיענו על אודות קדושת השבת המקדשת את ישראל לאביהם שבשמים?

לאחר שישראל שומעים על ביתו של ה', על המשכן המלמד את ישראל כי ישנה קדושת מקום אונטולוגית, הרי שישראל יכולים לשמוע גם על קדושת הזמן האונטולוגית. אם אמנם ישנו מקום מסוים המקודש מחברו, הרי שיכול להיות גם זמן המקודש מחברו. על כן, דווקא כאן, בסמוך לציווי על המשכן, שומעים ישראל את הציווי על קדושת השבת, קדושה שגוררת אפשרות של חילול, דבר שעונשו כרת.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון