הכלל המוזכר בפרקנו "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (י) חל גם על האדם. תמורתו, הכסף או הקורבן, יהיה קודש לה' בדרך של מסירה למקדש. ואילו הוא עצמו יהיה קודש בכך שיקיים את האמור בספר ויקרא כולו: "קדושים תהיו".
ספר ויקרא נפתח ב"אדם כי יקריב" (א', ב). הרמב"ן מפרש שהאדם הוא הקורבן. האדם חפץ לבטא את עומק שאיפתו להידבק בה', בהקרבת חייו לה'. אולם, התורה אינה מתירה קורבן אדם, ולפיכך ישנו תחליף סמלי: במקום האדם מוקרבת הבהמה. המקריב מבטא במעשה ההקרבה את רצונו להיות קורבן, ועל־ידי הסמיכה על ראש הקורבן הוא מבטא את ההעברה של מעמד הקורבן מעצמו אל הבהמה.
בסיומו של ספר ויקרא, בפרקנו, חוזרת התורה לדון בנושא זה, כסיכום לספר. בפרשת ערכין, נִשנה הרעיון שאי־אפשר לאדם להקריב את עצמו, הדבר המרבי שהוא יכול לעשות הוא לנדור את ערך עצמו, והתורה קבעה שיעור כספי לכל אדם, המסמל את ערכו. כמובן, מדובר כאן בסוג של תמורה כספית, וממילא גם ברור מדוע באה מיד לאחר מכן פרשת תמורה. הכלל בהלכות תמורה הוא שבמקרה של דבר הראוי למזבח, אין ההמרה מועילה לו לצאת מקדושתו, והיא חלה הן עליו והן על תמורתו: "והיה הוא ותמורתו יהיה קֹדש" (י).
אמנם, גם על האדם חל הכלל "והיה הוא ותמורתו יהיה קֹדש". תמורתו, הכסף או הקורבן, יהיה קודש לה' בדרך של מסירה למקדש. האדם עצמו יהיה קודש בכך שיקיים את האמור בספר ויקרא כולו: "קדושים תהיו", הדרך של האדם להקריב את עצמו ולקרב את עצמו לקדוש ברוך הוא היא על־ידי חיים של קדושה, שבאה לידי ביטוי בקיום כל מגוון המצוות המופיעות בספר הזה: שמירת הטהרה, הקפדה על האיסורים וקיום כל העשין: שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. דרך אחרת לאדם להתקדש - אין.
נמצא, שתי דרכים של קדושה יש בספר ויקרא, קדושת הקורבן, שהיא קדושה הקשורה למוות, והיא אינה אפשרית לאדם עצמו אלא לתמורתו. וקדושת החיים, שהיא ניתנת לקיום ולהשגה בחיי היומיום, והיא גם חובתו של האדם בעולמו. את רצונו להתקרב הוא מבטא בקורבן, ואת ההתקרבות למעשה הוא מקיים במערכת המצוות.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר