קדושת המזבח

יחד עם הקדשת הכהנים בשבעת ימי המילואים, מתקדש גם מזבח העולה. הפסוקים מתארים כיצד סדר הקרבנות בימי המילואים תוכנן על פי זה:

-  "וְחִטֵּאתָ עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו" (לו): החטאת 'מנקה' ומטהרת את המזבח בטרם יקריבו עליו, והעולה 'מכפרת' - מכסה אותו, למנוע ממנו אולי להטמא בחטאות הקודשים.

- "תְּכַפֵּר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ" (לז): על העולה המכפרת, מקריבים את הקרבן העיקרי - שלמי המילואים. כמו ששלמי המילואים מקדשים את הכהנים לעבודה, הם מקדשים גם את המזבח ל'קדש קדשים', עד כדי כך ש"כָּל־הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (לז)

אחרי כל זאת, דם המילואים שכבר נזרק על המזבח, משמש יחד עם שמן המשחה גם להזיה על הכהנים ומקדש אותם: "וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (כא).

מדוע מתקדשים כך הכהנים, לאחר שיועדו ונמשחו כבר לכהונה על ידי הבגדים?

נראה כי ההזיה הזו מקדשת אותם בקדושה נוספת - קדושת המזבח. כך יכולים הכהנים לאכול את הקרבנות כהמשך של אכילת המזבח, ובכך לכפר על העם. השיקוף הטוב ביותר לשתי הקדושות הללו, הוא בחזה התנופה ושוק התרומה. בימי המילואים, השוק נאכל על ידי האש יחד עם החלבים, ואילו החזה נאכל על ידי משה, מקריב הזבח. מכאן והלאה, יאכלו הכהנים את שניהם - את השוק בתור ממשיכי המזבח, ואת החזה ככהני ה'.