בניגוד לפרשת אחרי מות העוסקת בקדושה הפרטית המוגבלת לזמן, למקום ולאדם מיוחדים, הרי שפרשת קדושים מרחיבה את הקדושה למכלול האנושי של עם ישראל בכל מקום ובכל זמן. כי בכל מקום וזמן שהאדם חי שם הקדושה עימו.
פרשת אחרי מות עוסקת בקדושה המוגבלת לזמן, למקום, ולכהן. ראשיתה בפרשת יום הכיפורים שהוא שיא הקדושה, הן בממד הזמן, הן בממד המקום והן בממד האנושי.
פרשת קדושים לעומת זאת עוסקת בקדושת האדם הכללית. בפרשה זו מלמדת התורה כיצד להחיל את הקדושה על חיי היומיום של האדם. וכאן אין שום צורך לא באדם מיוחד, לא בזמן מיוחד, ואף לא במקום מיוחד. ניתן לחיות חיים של קדושה בכל יום אם מקיימים את מערכת משפטי ה' המנויה בפרשה זו.
האיסורים מגיעים לכל פינה ופינה בחיי האדם, ולכל שעה ושעה שלו, כשהוא בינו לבין עצמו וכשהוא עם משפחתו. בקהילה ובחברה, בעבודת האדמה ובמסחר, באכילתו ובלבושו. זהו הרושם שיוצר ה"גיבוב" של המצוות שבראש פרשת קדושים. אין מקום וזמן מיוחד לקדושת חיי אדם, אלא בכל מקום שהאדם חי, שם הקדושה עימו.
הטענה ששמירת המצוות וערכי הקדושה היא עניינם של הדתיים בינם לבין עצמם, רואה את מושג הקדושה רק בהקשר של הפרשיות הקודמות בספר ויקרא — הגבלת הקדושה למקום מקודש או לזמן מקודש. החידוש של פרשת קדושים הוא, שקיים מעגל רחב של קדושה הפרוס לכל אדם, בכל מקום, בכל זמן. חידוש זה הוא החלק הקשה יותר להבנה, לקבלה וליישום. הקושי שבו בא לידי ביטוי לא רק במחלוקת הציבורית על פניה של המדינה, אלא גם בעימות היומיומי של כל אחד ואחד עם עצמו, בדרך למימוש הקדושה בחייו.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר