בחלק מהחגים ישנה עבודה מיוחדת במקדש (הנפת העומר, הביכורים, כניסת הכהן הגדול אל הקודש). היינו יכולים לחשוב שחגים אלה שייכים רק למקדש, אולם התורה מדגישה שקדושת החג הנובעת מן המקדש מגיעה אל כל ישראל "בכל מושבותיכם".
בויקרא פרק כ"ג, חוזר הביטוי "בכל מושבותיכם" כמה פעמים. ביטוי זה איננו מופיע בכל המצוות.
הביטוי מופיע בכל מקום בו יש סיבה להעלות על הדעת שקיום המצווה איננו בכל מקום, וכדי לשלול הבנה זו כתבה התורה "בכל מושבותיכם".
בעיון מהיר בכל המקומות בהם כתוב "בכל מושבותיכם" מתברר שכאשר יש למצווה מקור או הקשר מקדשי, כלומר שיש למצווה משמעות כמעשה פולחני או כמחווה בעלת משמעות במקדש דווקא, התורה רוצה ללמד שלמרות היסוד ה"מקדשי" המצווה חלה בכל מקום.
בפרשת המועדות אנו למדים לראשונה שיש להביא את ראשית הקציר ולהניפו לפני ה' (מצוות העומר), ועל איסור החדש שהוא תוצאה של מצוות העומר. מצוות העומר היא חלק מעבודת המקדש. בגלל אופייה הפולחני-מקדשי של המצווה היינו חושבים שאיסור אכילת חדש נוהג רק במקום הפולחן, כחלק ממצוות העומר. על מנת לשלול זאת אמרה התורה "בכל מושבותיכם", כלומר שעד שלא יבוא העומר במקדש אסור לאכול את החדש בכל מקום; המעשה שבמקדש מקרין על המצב בכל הארץ.
כך גם לגבי חג השבועות: כיוון שאופייה של מצוות הבכורים הוא פולחני-מקדשי, היינו יכולים לחשוב שאין לה השלכות מחוץ למתחם המקודש, וכדי למנוע זאת אמרה התורה "בכל מושבותיכם": מכוח מצוות הבאת מנחת הבכורים יש לציין מקרא קודש בכל מקום.
יום הכפורים נדון כבר בתורה בפרשת יום הכפורים שבפרק ט"ז, שם מתוארת עבודת כהן גדול בכניסתו אל הקודש. בויקרא כ"ג מכניסה התורה את יום הכיפורים למסגרת המועדים השייכים לכלל ישראל, ולא רק למקדש. יום הכפורים, לפי ויקרא כ"ג, אינו יום כפרה בלבד, אלא יום שבת שבתון לכלל ישראל, שמוקדו הוא התענית.
לאור הנאמר עד כאן, נראה שייחודו של פרק כ"ג, בו התורה יוצרת רשימה מלאה של החגים, הוא בהעברת מוקד הכובד של המועדים מהמקדש ל"כל מושבותיכם": קדושת החג הבוקעת ממקור הקודש ומתפשטת על כל מרחב החיים, מקום וזמן, וקובעת את אופיו.
על כך קראו גם בפוסט מאת פרופ' יונתן גרוסמן
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון