צ'רלס וינגייט בשיחה אישית עם שאול

בספרו 'הביתה' (על קיבוץ אפיקים ומייסדיו) סיפר אסף ענברי גם על צבי ברנר, שהיה מלווה צמוד לצ'רלס אורד וינגייט, הקצין הבריטי אוהב התנ"ך והציונות. כאשר נסעו למרגלות הגלבוע, היה וינגייט פותח בשיחה אישית עם שאול המלך, כמי שעומד מולו על קצה הגלבוע; וינגייט היה מתחנן אל שאול שלא יֵרֵד למטה, שלא ינסה להילחם עם הפלשתים בדרך המלחמה שבה הם חזקים; וינגייט היה מציע לשאול להישאר במרומי הגלבוע, ולהכות בהם בפשיטות הפתעה, בדרך בה אימֵן הוא את 'פלוגות הלילה' של הפלמ"ח.
אחד הקטעים המרגשים שקראתי.

מדוע שאול ירד לעמק?
מדוע לא נהג כגדעון (באותו אזור), בפשיטת לילה עם 300 לוחמים מעולים, וכל היתר מחכים על הגלבוע לרגע של בריחה ומנוסה?
שאול לא היה איש כזה. לצורת לחימה כזו התאים בנו יהונתן, שהכריע את המלחמה במעבר מכמשׂ, בהפתעה שחולל עם נערו, וחתנו דוד, שהכה את גלית בעמק האלה, אחרי שהסיר את לבוש הקרב ששאול הציע לו.

שאול היה איש מסודר, אחראי ויעיל, איש מעשה שלא הרבה לדבר, ובוודאי לא שר ולא ניגן. הוא הקים ממלכה בלי שום בסיס קודם, כמעט 'יֵש מֵאַיִן', אבל מעולם לא היה איש של הפתעות נועזות. שאול לא יכול 'להפקיר' את המעבר האסטרטגי של הדרך מתחת ליזרעאל. בגלבוע, חָסַר דוד.

יהונתן, יחד עם אבינדב ועם מַלכּישוּעַ, שלושת הבנים נצמדו לאביהם (אולי בפקודתו, ואולי ביוזמתם) כנראה, כדי לשמור על אביהם מתוך הרגשה עמוקה שמצבו הנפשי קשה.

יתרון הרכב הפלשתי בעמק היה מוחץ. המרדף התנהל בדרך מיזרעאל ל'כתף שאול'. שאול ובניו לא הספיקו להגיע להר התלול, ונפלו כולם.   

באדיבות אתר 929