במסכת שבת מתעורר ויכוח בין רבי עקיבא לרבי יהודה בן בתירא באשר לשאלה מה היה חטאו של צלפחד. לטענתו של רבי יהודה בן בתירא היה צלפחד צדיק וחטאו היה שהיה בין המעפילים. ממה נובעת קביעה זו באשר לצדיקותו של צלפחד? וכיצד ניתן להבין את 'האשמתו' את צלפחד בחטא המעפילים לאור טענותיו כנגד דברי רבי עקיבא?

 

"תנו רבנן: מקושש זה צלפחד... דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק... אלא מהיכא הוה? - מויעפילו הוה [=מהיכן היה? מהמעפילים היה]". (שבת דף צ"ו ע"ב- צ"ז ע"א)

הסיפרי (במדבר קל"ג) קובע שצלפחד בן חפר היה 'צדיק בן צדיק'. קביעה זו נובעת כנראה, ממעמדן של הבנות שזכו להערכה רבה בחז"ל, על חיבתן לארץ ישראל. פרשת הנחלות הובאה בתורה בזכות בקשתן, ועליהן אומרים חז"ל 'מגלגלין זכות על ידי זכאי'. זכאותן של הבנות מעידה על זכאותו של האב ולכן קובע הספרי 'שהיו כולן זכאיות בנות זכאי'. נמצאנו למדים שקביעתו של רבי יהודה בן בתירא לעיל "על אותו צדיק", באה לצלפחד מכוחן של בנותיו. לדעתו קשה להניח שפירות טובים כאלה יצמחו על עץ שגיזעו רקוב, וחילול שבת מעיד על רקבון בגזע. העובדה שהבנות מזכירות "כי בחטאו מת" (ג) אינה מקשה, משום שייתכן שמדובר על חטא קל יותר. אפשר שהכלל 'ה' מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה' חל כאן.

עם זה עדיין נותרה על כנה תמיהה אחרת על רבי יהודה בן בתירא: מניין לו שמהמעפילים היה? ויותר מזה אם התורה כיסתו למה הוא מגלה? ואם הוא לא חטא הרי שהוא מוציא לעז על אותו צדיק. תמיהה זו אפשר שתיפתר אם נבין את מהותו של חטא המעפילים.

המעפילים (י"ד, מ-מה) הגיבו במעשיהם על גזירת ה' לאחר חטא המרגלים, יש בדבריהם ובמעשיהם של המעפילים מימד של תיקון לחטא. ראשית הם מציינים במפורש "כי חטאנו" (שם, מ), והם גם רוצים לעשות מעשה המעיד על תיקון חטאם, לעלות על ראש ההר. מאידך יש כאן רצון לתקן בדרך שאינה רצויה. כוונתם רצויה אך מעשיהם אינו רצוי. ספק אם ניתן להגדיר את מעשיהם כחטא ואם כן הרי שקשה לומר שיש כאן רשעות.

אם כן מנקודת מבט כזו אפשר להבין היטב את עמדתו של רבי יהודה בן בתירא - א. הוא מקטין את מימד החטא עד למינימום האפשרי. ב. אין הוא מוציא לעז על אותו צדיק.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון