בפתח נאומו, בו הוא סוקר את תולדות המסע במדבר, בוחר משה לעסוק גם בפרשת מינוי השופטים. מעבר לצורך המעשי במינוי שופטים לאחר ההתנחלות בארץ, כל שבט במקומו, יש בכך גם מסר עקרוני לפיו ירושת הארץ תלויה בעשיית משפט.
בפתח נאומו הגדול בערוב ימיו, סוקר משה את תולדות המסע הארוך ורב התלאות במדבר סיני, בדרך בואכה ארץ ישראל. מטבע הדברים כוללת סקירה זו את פרשת המרגלים שבעטיה נגזר על דור יוצאי מצרים למות במדבר. לא נפקד אף מקומה של פרשת המעפילים שהסתיימה בכישלון צורב וסתמה את הגולל על ניסיונו של אותו הדור לעלות בחופזה ארצה.
אך מה מקומה של פרשת מינוי השופטים ה"נדחקת" כביכול לפני תחילת המסע הגדול לארץ ישראל? מדוע בוחר משה לתעד דווקא פרשה זו כ"צידה לדרך", ואף לפתוח אותה תוך ציון בהדגשה יתרה: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם... הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם... וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" (ט-טז).
על פי פשוטו של מקרא, אין הכרח לומר שלפנינו עוד דברי תוכחה, המאפיינים את נאומו של משה, כפי שפירש רש"י בעקבות המדרש. נראים הדברים שמשה מציב לפני העם משימה נכבדה דווקא "בָּעֵת הַהִוא", לאחר קריאת הכיוון ממרומים: "בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ!" (ח).
הקשר בין מינוי השופטים לירושת הארץ, הינו פשוט ומעשי: משעה שיכנסו ישראל לארץ ויתפרסו בכל מרחביה יש למנות שופטים לכל איזור ושבט, גם אם תפגע "איכות השפיטה" כתוצאה מהאצלת הסמכויות מ"בית המשפט העליון" של משה לבתי משפט אזוריים.
אך מעבר לשיקול הפרקטי הנכון כשלעצמו, מסתתר טעם עקרוני ומהותי יותר: משה מבקש להבהיר לישראל, כי ירושת הארץ לדורי דורות חייבת להיות מושתת על אדני משפט וצדק ובלעדיהם יתמוטט כל הבניין הלאומי, והגלות תארוב בפתח.
דברים אלו מפורשים בחדות יתר בפרק ט"ז: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" (ט"ז, כ).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות