צופה לאופקים רחוקים

מְרֹאדַך-בַּלְאֲדָן, בבלי-כַּשְׂדי (משבט יַכּין), היה נאמן לאשור בימי תִגְלַת-פִּלאֶסֶר, אך מָרַד בסַרגוֹן והמליך את עצמו בבבל (710-721 לפנה"ס). תחילה נסוגו האשורים, ואחר כך חזרו וכבשו את בבל, והמורד ברח, ולבסוף הומת בעילם.
לכאורה, אפיזודה.

כעבור מאה שנה (625 לפנה"ס) מרד נְבוּפַּלאַצַר הכשדי באשור, מָלַךְ על בבל, ובנו נְבוּכַדְרֶאצַר הביס את האשורים סופית בקרב כַּרכְּמיש (605 לפנה"ס), ואחר כך החריב גם את ירושלים והגלה את יהודה.

ישעיהו כבר נודע בנבואות לאופקים רחוקים – "והיה באחרית הימים..." (ב', ב-ד), "חֹטֶר מִגֶזַע יִשָי" שישפוט עולם ומלואו ברוח פיו (י"א, א-י), קיבוץ גלויות (י"א, יא-טז; כ"ז, יב-יג). הוא כבר ראה במְרֹאדַך-בַּלְאֲדָן, הכַּשְׂדי הראשון שמָרד ומָלך בבבל, את המבשר לכַּשְׂדי האחרון שיַגלֶה את מלכי בית דוד: "הנה ימים באים ונִשָׂא כל אשר בביתך... בבל, לא יִוָתֵר דָבָר, אמר ה'; ומבניך... אשר תוליד, יִקָחוּ, והיו סָריסים בהיכל מלך בבל" (ל"ט, ו-ז). 

חזקיהו הכיר היטב את ישעיהו הנביא ואת סגנונו, והבין שמדובר בנבואה לימים רחוקים, וממילא יש בה אולי הרגעה טובה לימיו שלו, שבהם זה לא יקרה: "טוב דבר ה' אשר דִבַּרתָ... הלוא אם שלום ואמת יהיה ביָמָי"?! (מלכים ב כ', יט). ובפרקנו, ביתר ביטחון – "כי יהיה שלום ואמת ביָמָי!" (ל"ט, ח). דיינו בצרות שלנו, לדורות הבאים ידאגו ויתפללו מלכים ונביאים שיבואו אחרינו.

כל זה התרחש כ-12 שנה לפני מסע סנחריב, אך היפוך הסדר והצבת המשלחת מבבל בסוף הסיפור הנבואי, יצר קשר ברור וחזק בין הגלות העתידה לבבל, לבין פרקי הנחמה – אלה ואלה לימים רחוקים – "ימים באים".

באדיבות אתר 929