בסופה של מסכת שבת מופיע סיפור שמסקנתו "צדקה תציל ממוות", ו"אין מזל לישראל". מה הקשר בין שני הפתגמים? בזכות אילו מעשים זוכה האדם להנצל מהמוות שהיה קבוע לו לפי מזלו?
הפסוק מספר משלי (י', ב) "וצדקה תציל ממות" מופיע כמסקנת הסיפור הבא:
לרבי עקיבא היתה בת. אמרו לו החוזים בכוכבים: ביום שבו תיכנס לחדר כלולותיה יכיש אותה נחש ותמות. היה [רבי עקיבא] מודאג מאוד בשל כך. באותו יום שבו נכנסה בתו לחדר הכלולות, נטלה הכלה את סיכת ראשה ונעצה אותה בסדק שבקיר. קרה ונכנסה בעינו של הנחש שהסתתר בתוך הקיר. בבוקר, כשנטלה אותה, נמשך ובא הנחש אחריה. אמר לה אביה: מה עשית? אמרה לו: בערב בא עני וקרא בפתח והיו עסוקים כולם בסעודה ואף אחד לא שמע אותו. קמתי ולקחתי את מנת האוכל שנתת לי ונתתיה לו. אמר לה: מצווה עשית! יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממות" (משלי י', ב) - ולא רק ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה. (שבת קנו ע"ב. תרגם עידו חברוני)
ההתנהגות האנושית הטבעית, "דרך העולם", היא הקלה והנוחה ביותר לאדם לילך בה. במעשה הצדקה קיימים אלמנטים שהם היפך ההתנהגות האנושית הפשוטה. אדם המסוגל לנהוג הפוך מן הנורמה - זוכה בזכות מנהגו הייחודי, ב'מידה כנגד מידה', שגזר דינו יעבור מממלכת גרמי הטבע והמזלות לכח עליון שיצילו ממוות.
בתו של רבי עקיבא זכתה לנס בזכות מעשה שיש בו עדות ליציאה מן הנורמה המקובלת. נתינה של מנת מזון לעני ביום רגיל ושגרתי, לא בהכרח היה בכוחה להצילה ממוות, אך נתינה ביום כלולותיה - היא שהוכיחה כי היא ראויה לנס. כל הסובבים היו טרודים בענייני החתונה, ומרוב עיסוקי מצווה אלו לא התפנו לעני, שדפק ובקש מזון. בתו של רבי עקיבא, שבשלה כל המהומה, מבחינה בעני ונותנת לו את שלה. בכך שהלכה נגד השטחיות, נגד הקיבעון הרגיל, זכתה להנצל מן הגורל שיועד לה על ידי הטבע.
לפי זה, פירוש המימרא: "אין מזל לישראל" הוא, שלישראל ניתנו תורה וחכמה, המלמדות ומחנכות את האדם לצדקה - למבט שהוא הרבה מעבר ל"פשוט" ולטבעיות המקובלת, ובאמצעים אלו הם יכולים להביא את עצמם למצב בו לא יהיו תחת שליטת המזלות.
להבנת משמעות הפתגם בשפה המקראית
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת