צבא העם נוסד במדבר

חומש 'בְּמדבר' כתוב על הסדר אחרי 'ויקרא', אבל מבחינת התוכן ולוח הזמנים, 'בְּמדבר' מקביל ל'ויקרא', ושניהם ממשיכים את 'שמות', כשני ענפים מגזע אחד – 'ויקרא' פונה פנימה אל הקודש; 'בְּמדבר' פונה החוצה אל המחנה, אל עם ישראל לשבטיו.

בפרק הראשון מתואר המפקד לצבא ישראל, והעיקרון החוזר בו (14 פעמים בפרק) הוא "במספר שמות" – לא לספור בני אדם, כדי לעשותם חיילים 'יוצאי צבא' (כמקובל בצבאות העולם עד היום) – אלא לספור 'שמות' – כל חייל עם שמו הפרטי, ועם ייחודו האישי.

'מספר' ו'שם' הם שני רעיונות הפוכים ממש – השם מייחד את האדם מכל אדם אחר, ואילו המספר האישי עם המדים מפקיעים את פרטיותו והופכים את החייל לחלק מצבא, מסה של לוחמים שיוצרת כוח גדול לשם הכרעה במלחמה.

איך מקימים צבא שהמספרים, והפרופיל הצבאי הקובע התאמות לתפקידים צבאיים וליחידות (שהוא לדעתי המונח "כל יוצא צבא" בפרק), לא מוחקים בו את השמות?

תשובת התורה – כל חייל מביא איתו את שייכותו למשפחה ולשבט – "תולדֹתם למשפחֹתם לבית אבֹתם" – הצבא בישראל הוא צבא העם והוא בנוי על השבטים למשפחותם.

בשום בית מדרש אין לימוד מסודר בנושא זה, אבל מכונני צה"ל הבינו עיקרון זה בתחושת עומק, וצה"ל שומר מכל משמר על הקשר של כל חייל למשפחתו – צה"ל הוא צבא (יחיד בעולם) שחי על חופשותיו, אפילו בזמן מלחמה.

הייתי בעיר סואץ במלחמת יום הכיפורים במשך ארבעה חודשים, וחיל האוויר הנחית מטוסים מעבר לתעלה, בסיכון רב, רק כדי להוציא חיילים לחופשות, לשמירת הקשר עם הבית.

באדיבות אתר 929