צבא ההגנה של בני לוי

משפחות הלוויים נחשבו חגורת הגנה דו-צדדית – הגנה על המשכן וכליו מפני ניסיונות חילול מבחוץ, ולא פחות מזה גם הגנה על בני ישראל מפני חרון אף ה', שכבר התפרץ לא רק בחטא העגל, אלא גם במותם של נדב ואביהוא בהקריבם "אש זרה".

ההגנה הכפולה מפני חילול ומניעת אסון הייתה נחוצה במיוחד בהתארגנות למסעות – המשכן בתור 'הר סיני נודד' עם האש הטעונה בו, מחייב שמירה יוצאת דופן בכל פירוק והקמה מחדש. אהרן ובניו יכסו בפרוכת את ארון העדות, קודש הקודשים, מבלי שייחשף כלל, ובני קהת יישאו את הכלים בכתף בזהירות ובכבוד הראויים. כיסויי הכלים יאפשרו לזהות את ארון העדות מרחוק בשל בגד התכלת הפרוש רק עליו מלמעלה.

אחריות הפיקוד בידי בני אהרן, אלעזר ואיתמר, ששמות אחיהם ניצבים לפניהם תמיד כתמרור אזהרה מהבהב.

אם בצבא ישראל שירתו מגיל 20 ועד גיל 60, הרי בצבא העבודה של הלוויים בו נדרשו סיבולת וכושר עבודה מיוחדים, שירתו "מבן שְלֹשים שנה ומעלה ועד בן חֲמִשים שנה" (ג, כג, ל, לה, לט, מז), וכאשר אנו מוצאים בהמשך (ח', כד) שהלוויים יבואו "לצבא צבא בעבדת אהל מועד" כבר בגיל 25, הסבירו חז"ל שחמש שנים נמשכו ההכשרה והאימונים של הלוויים לתפקידיהם המסוכנים והמפרכים.

מעת לעת אנו חוזרים ושומעים (גם לפי הרמב"ם), שבני הישיבות המקדישים את עצמם ללימוד התורה דומים לבני לוי שלא שירתו בצבא ישראל כי הוקדשו לעבודת אוהל מועד – הייתי קורא לבני הישיבות הקדושות להתנדב למשימות של חילוץ והצלת חיים בייחוד בשעת חירום, ובזה לזכות ולהתקרב למעלתם של בני לוי באמת.

באדיבות אתר 929