פתח לתקווה

פרק ה' הוא הפרק היחיד בפרקי הקרבנות הפותחים, שהתורה עצמה מציגה כחידוש שדורש הסבר – קרבנות אשמה מכמה סוגים. הפרק ברובו איננו עוסק בדרך ההקרבה (כמו בפרקים הקודמים), אלא בסיבות האשמה.

בתחילה מופיעה רשימת חטאים, שאין מהם שום הנאה או תועלת לחוטא (כפי שפירש ר' יוסף בכור-שור) – זה שפחד להעיד על מה שראה, או זה שנטמא ושכח, או מי ששכח את שבועתו ועבר עליה – קרבן החטאת שלהם 'עולה ויורד', כי התורה מאפשרת להם להביא צמד תורים או בני יונה (במקום כבשה), או אפילו "סֹלת לחטאת" (יא) בלי שמן ובלי לבונה, כביטוי לעניות שבחטא.

בהמשך מופיעה רשימת חטאים, שיש בהם הנאה גדולה מאד לאָשֵם, ובהתאם לכך קרבן אָשָם (אַיִל), שהוא כבד מקרבן חטאת (כבשה) – מעילה בקודש בשגגה; מעילה באמון של חבר; מי ששיקר והכחיש פיקדון או הלוואה או אבֵדה; מי שגזל; וכל אָשֵם שמעל ברעהו, כאילו מעל בקודש.

והנה רק קרבן 'אָשָם' חורג מהכלל, שאין קרבן חטאת על חטא שנעשה במזיד, כי המזבח לא יכול לכפר על רשע זדוני – "וכי יָזִד איש על רעהו להרגו בערמה, מֵעִם מזבחי תִקָחֶנוּ למות" (שמות כ"א, יד).

אבל באשמה של גזל ומעילה בקודש או באמון של חבר, הלא חייב החוטא להשיב "את הגזֵלה אשר גזל" (כג), ולהוסיף חמישית כעונש – אז יש לו גם פתח לכפרת אשמה.

באדיבות אתר 929