מאות שנים מאוחר יותר, שימשה המִצפָּה והכינוס שערך שם שמואל, למקור כוח ועוצמה לקרב אחר בהיסטוריה שלנו.
הטלטלה הגדולה של גלות ארון הברית וחורבן משכן שילֹה יש בה קווי דמיון לחורבנות מאוחרים יותר. בני ישראל נאלצו להסתגל להנהגה נבואית של שמואל, דומה לזו של דבורה ושל גדעון, אבל בלי משכן ובלי ארון. הארון נשמר סגור עשרים שנה, ובני ישראל למדו לבקש את ה' בתפילה ובתשובה, בלי 'מקדש'.
הסרת אלהי נכר, הכנת הלב לעבודת ה' בתפילה ובזעקה, וכינוס המוני במִצפָּה, לקראת קרב הכרעה. הפלשתים עלו בביטחון של מנצחים, נכנסו כנראה לתוך מארב ישראלי, ויחד עם סופת רעמים מאת ה', הושג ניצחון במרדף במורדות שבאזור בית חורון (ככל הנראה), והוחזר האיזון בין ישראל לפלשתים.
המִצפָּה שימשה כמה פעמים בתולדותינו כחלופה זמנית למקדש. מאות שנים אחר כך, הציבו הבבלים את גדליה בן אחיקם במִצפָּה אחרי חורבן בית ראשון (ירמיהו מ), וקרוב לאלף שנה אחר כך התכנסו החשמונאים במִצפָּה בהנהגת יהודה המקבי, בעת חילול המקדש, לקראת קרב הכרעה נגד השלטון הסלווקי (מקבים א פרק ג 46-59). יש דמיון מפתיע בין הכינוס של שמואל במִצפָּה, ואחריו הקרב והמרדף, לבין הקרב של יהודה המקבי בבית חורון (מקבים א פרק ג 13-23), ואחריו הכינוס במצפה וקרב אמעוס (שם פרק ד), כאשר ברור שיהודה המקבי שאב תעצומות נפש מהכינוס של שמואל ומהקרב שאחריו. שמואל א ז' הפך מקור השראה עבור יהודה המקבי.
גלות הארון וחורבן שילֹה מקבילים לחילול בית המקדש השני על ידי המתייוונים והסלווקים; הכינוס של שמואל במִצפָּה לתפילה וזעקה הוא הדגם לכינוס של יהודה המקבי קרוב לאלף שנה אחר כך, וגם שיטות הלחימה והמרדף נראות דומות למדי.
"אבן העזר" (יב), הפכה מתבוסה לניצחון.
באדיבות אתר 929