פרקים י"ג-ט"ז
סיפורו של שמשון הוא הארוך והמפורט ביותר בספר שופטים והוא אף מכיל סיפורים אישיים רבים. ניתן לראות שהרקע לכל סיפורי המלחמה של שמשון בפלשתים הוא חייו האישים של שמשון ובעיקר נשותיו ולמעשה הוא לא ממש הושיע את ישראל מיד הפלשתים אלא נאבק עימהם מידי פעם במאבק בעל אופי אישי שבדרך אגב הועיל לישראל. גם העובדה שהוא מוקדש מבטן מְהָוֶוה, כך נראה, סימן למציאות בעייתית בה אין בנמצא מי שייקח אחריות כמו בימי אהוד ודבורה (על כך ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' ישראל רוזנסון). אכן תהליך הידרדרות זה החל כבר בימי גדעון שהמלאך שכנעו להושיע את ישראל. העובדה שסיפור קורותיו של שמשון חותם את תיאור דמויות השופטים המוצגות בספר מדגישה את הבעייתיות שבתקופה ובמודל הנהגה זה.
פרק י"ג
הפתיחה לסיפור שמשון חריגה משאר סיפורי השופטים בכך ששלב הזעקה לה' חסר בה כליל. לאחר תיאור החטא והעונש מתחיל סיפור לידתו של שמשון. הכתוב אף לא אומר במפורש שה' הקים להם מושיע. יש בכך כדי ללמד על מעין הסתר פנים בו ה' אמנם מרחם על עמו ומקל את עול המשעבדים, אך לא באופן מלא כבעבר. עניין זה מתחבר גם לעובדה שבניגוד לסיפורי פקידה אחרים בתנ"ך אין בפרק שלנו שום רמז לכך שמנוח או אשתו התפללו או קיוו לילד זה ואף לבסוף אין אנו שומעים מהם הודאה לה' על הבטחה זו. מציאות זו מתאימה לעובדה שבפסוק הפותח את הפרק מוזכרים רק החטא והעונש אך לא מוזכרת הזעקה לה'.
עוד יש להעיר שלמרות שהפרק פותח בסיפור ההתגלות בו מבטיח המלאך את פקידתה של אשת מנוח, עיקרו של הפרק שלפנינו מתמקד בעיקר ביחסי מנוח ואשתו ובתהליך השכנוע שמנוח היה צריך לעבור על מנת להאמין שאכן נגלה מלאך לאשתו וציוה עליה ציוויים שונים. בכך, כפי שנראה, מוצג מנוח כנחות מאשתו שהבינה זאת מייד.
א. פס' ה – "והוא יחל..." – נראה שאת המשך הישועה מהפלשתים אנו נמצא בספר שמואל שם ממשיך מאבק זה בין ישראל לפלשתים ודוד הוא זה שלבסוף יכריע אותם. מודגש אם כן ששמשון, בניגוד לשופטים אחרים, כלל לא הצליח להשתחרר מעול הפלשתים.
ב. פס' ז – יש לשים לב שאשת מנוח אינה מוסרת למנוח את כל מה שאמר לה המלאך. היא לא מספרת לו שהבן שיוולד עתיד להושיע את ישראל.
ג. פס' ח – האם בקשתו של מנוח נצרכת? לכאורה לא שהרי האישה כבר אמרה לו 'מה נעשה לנער היולד'! אם כך הרי שיש כאן ביטוי לכך שמנוח אינו סומך על דברי אשתו ואכן בפשטות המלאך (בפסוקים יב-יד) חוזר בדיוק על אותן הוראות שאמר לאשת מנוח ולא מחדש דבר. אולם ניתן גם לטעון ששאלת מנוח הייתה לאור העובדה שאשתו לא אמרה לו מה התכלית של ההוראות שניתנו לה.
ד. פס' ט – יושם לב לעובדה שהמלאך שוב נגלה אל האישה דווקא! שוב זה מלמד על מעמדו הנחות של מנוח.
ה. פס' כא – "אז ידע מנוח..." – האישה ידעה זאת כבר מזמן ויש כאן ביטוי נוסף לכך שמנוח מוצג באור שלילי.