פרספקטיבה, זה העניין

שום אדם לא יכול לשפוט לבדו, ולא לעשות דין לעצמו, גם אם הוא בטוח לחלוטין במה שהוא ראה:

1. "גואל הדם" (ו, יב) לא יקבע לבדו את אשמתו של רוצח, מתוך רגשות נקם. ערי מקלט יָגֵנוּ על רוצח בשגגה, ורק משפט הזקנים יקבע מי רצח במזיד (יא-יג).

2. אסור להסיג "גבול רעך אשר גָבלוּ ראשֹנים" (יד) – מי שיש לו טענה נגד גבול הנחלה בינו לבין שכניו, יפנה אל השופטים.

3. "לא יקום עֵד אחד באיש לכל עָוֹן ולכל חַטאת..." (טו).

גם שני עֵדים עלולים להיות 'עֵדים זוממים', אבל "עֵד אחד" לא יקבע אשמה לעולם, גם אם הוא נאמן במיוחד.

מדוע?

מי שברא אותנו עם שתי עיניים ועם שתי אוזניים, נתן לנו בזה פרספקטיבה לבחון מרחקים ועומק. מה שלא היינו יכולים לעשות בעין אחת ובאוזן אחת.

כדי להתמצא בשטח, אתה חייב למצוא נקודות מפגש בין שני קווים (קואורדינאטות), לפחות. גם כך יכול אדם לטעות, אבל קו אחד לעולם לא יספיק, כי לא תוכל לדעת היכן אתה נמצא, באמת.

כדי למדוד מרחק של כוכב חייבים לחשב שתי זוויות אליו, למשל משתי נקודות על מסלול כדור הארץ (כלומר, בהפרש של חצי שנה).

דרך שתי נקודות במרחב מישורי (=אוקלידי) עובר רק קו ישר אחד. דרך נקודה אחת במרחב מישורי, עוברים אינסוף קווים ישרים.

ההבדל בין עד אחד לבין שניים הוא הבדל מוחלט, ואין הבדל מהותי בין שניים לבין שלושה – "על פי שני עֵדים או על פי שלֹשה עֵדים יקום דבר" (טו).

באדיבות אתר 929