פספוס המפגש הישיר

לפני מעמד הר סיני, העם מוזהר להתרחק מן ההר, אך מצד שני נאמר ש"במשוך היובל המה יעלו בהר". מתי עליהם לעלות אל ההר?
אומנם בתחילה, בעת ירידת ה' על הר סיני, יש להמנע מכל מגע עם ההר, להגביל ולקדש אותו, ממש כשם ששבעה ימים מקיפים את העיר יריחו ואין להיכנס אליה. אולם, ברגע שישמע העם את תקיעות השופר, סימן הוא כי ה' ירד כבר על ההר, וכעת גם העם צריך לעלות להר, לשמוע את דבר ה' ולקבל את התורה. כך ממש נהגו ביריחו עם שמיעת קול היובל
 אם כך, מדוע באמת לא עלו ישראל על ההר וכרתו ברית עם ה' "פנים בפנים"?"
 דבר זה מפורש בכתובים: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות. 
 העם חשש מפני קולות השופר והאש, ועל כן נעו והתרחקו מן המקום. במקביל, ביקש העם ממשה כי הוא יהיה מתווך בין ה' ובינם. ישנה הנחה ברורה לדו שיח זה - התיכנון המקורי היה כי למרות הלפידים והאש העם יתקרב אל ההר עליו עומד ה', וישמע בעצמו את דברי ה', אך העם חשש מפני מפגש זה.
 ה' ראה בחשש זה דבר חיובי "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"
אך בצד הרווח החינוכי ישנו כמובן מחיר: בסופו של דבר לא חווה עם ישראל חויה קולקטיבית של מפגש ישיר עם השכינה, אלא דרך מתווך, דרך משה.
 לנו לא נותר אלא לחשוב, כיצד היתה נראית החויה הדתית-יהודית, אם אמנם היא היתה מושתתת על עליה בהר ומפגש ישיר עם השכינה ללא מתווכים המעבירים את דבר ה'.
 
לקריאת המאמר המלא, באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון