סיפורי משה בפרקנו חושפים את הבסיס להנהגת משה את ישראל, המבוססת על אהבתו לאחיו, תחושת פטריוטיות, חוש צדק, ובנוסף לכך - רצון לעזור לכל מי שצריך סיוע, גם בלי מרכיב הזהות הלאומית.
כאשר משה מכה את המצרי, הוא נוהג בפטריוטיות, מתוך הזדהות עם אחיו, ומעשהו נובע מתחושת זהות קבוצתית. בהוכיחו את העברי המכה את רעהו, הוא פועל מתוך מניעים מוסריים, ושורש פעולתו הוא צדק.
בספור הבאר במדין אין למשה כל זהות משותפת עם בנות רעואל, והוא גם אינו מעוניין בצדק. בסיפור זה משה מושיע את הבנות: הוא מתנהג כגיבור, ושורש פעולתו הוא אצילות ואומץ – הוא רואה את החזק מדכא את החלש, וקם להושיע את החלש. דבר זה עולה גם מן ההמשך – "וישק את צאנם" (יז)– פעולה שוודאי אינה מתחייבת מתוך הקונפליקט שמולו עמד משה.
בניגוד למקרים הקודמים, שבהם עזר משה לאחיו בסיפור זה אין משה מעניש את הרועים או מוכיחם: הוא פשוט מושיט עזרה למי שזקוק לה, ומציל את הבנות. ביסוד מעשיו מתגלה מדת החסד ולא מדת הצדק.
הגם שתכונה זו ראויה להערצה, לכאורה היא רחוקה מן המצופה ממושיעם של ישראל. מובן שכמנהיגם של ישראל, העתיד להוציאם ממצרים, צריך משה לחוש את סבלם ואת דיכוים; מובן גם שדרוש לו חוש בריא של צדק ומוסר, שכן הוא גם זה שיוריד להם את התורה וילמדם את דרכי ה'. אך מדוע צריך הוא תכונה של גיבור – מין הרקולס שכזה – העוזר לחסרי ישע בלי כל מעורבות אישית?!
התשובה היא, כמובן, שהנהגתו של משה את ישראל, אף שהיא מבוססת על אהבתו לאחיו, דורשת גם חוש טבעי של עזרה לכל מי שצריך סיוע – גם בלי מרכיב הזהות הלאומית. על מנת לגלות תכונה זו צריך משה, בניגוד לכל יהודי אחר בתקופתו, להתנתק לחלוטין מעם ישראל, לחיות כזר בארץ נוכרייה, ושם לפגוש שבע מדייניות הנאבקות בבריונים המקומיים ולקום אינסטינקטיבית להושיען. רק משתתגלה בו אישיות זו יישלח משה להצטרף מחדש לאחיו, שאותם מעולם לא הכיר, ולהנהיגם.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון