אמנם טענותיו של קרח נשמעות ענייניות ורציניות, אך האינטרס שלו לא היה טהור. הוא ניסה ליצור לעצמו בסיס כוח משמעותי, ולשם כך היה מוכן לחבר בין קבוצות שונות לגמרי, שאין קשר בין טענותיהן, במטרה לקדם את כוחו הפוליטי.

 

הסיפור על קרח משלב שני סיפורים, של שתי תלונות נפרדות שהועלו על ידי שתי קבוצות נפרדות הממוקמות בשני מקומות שונים:

1. קבוצה א': מאתיים וחמישים האנשים (עדת קרח), שהתלוננו על זכויותיו המיוחדות של אהרן לכהונה. הם שהיו מוכנים ליטול חלק ב'מבחן הקטורת' באוהל מועד.

2. קבוצה ב': דתן ואבירם (ועוד), שהתלוננו על הנהגתו הפוליטית של משה. הם התכנסו במחנה ראובן [מאוחר יותר נקרא מקום זה "משכן קרח דתן ואבירם"].

שתי הקבוצות, שהיו שונות זו מזו באופיין לחלוטין, היוו קואליציה מוזרה. מי איחד את שני הכוחות? התשובה ברורה - קרח.

מה היה המניע שלו?

קרח צירף את שתי הקבוצות כדי ליצור בסיס לכוחו הפוליטי. אף אחת מן הקבוצות לא הייתה מעזה לקרוא לבדה תיגר על משה ואהרן. רק האיחוד שביצע קרח עודד אותם לפעול. דתן ואבירם, בהשראתו של קרח, הקימו מרכז מפלגה - "משכן קרח, דתן ואבירם" - לפסילת הנהגתו של משה. ובאופן דומה, אזרו מאתיים וחמישים בני לוי אומץ והתלוננו על הגבלת הכהונה לבני אהרן.

במקום לעודד דיאלוג, הסית קרח את שתי הקבוצות כנגד משה ואהרן. קרח, מן הסתם, ראה את עצמו כמנהיג הראוי ביותר, ולמען מטרה זו לקח חלק בפעילות שתי הקבוצות.

המשנה באבות (פ"ה מי"ז) מתייחסת למרד של קרח כדוגמה של מחלוקת שלא לשם שמים. מדוע נבחר דווקא קרח כדוגמה הקלסית? קרח טען שפעל לשם שמים, ולכן צריכים חז"ל להדגיש שלא כך היה. רצונו העיקרי היה לקדם את עצמו ולבנות בסיס כוח שממנו יוכל להתמנות למנהיג החדש.

מכאן אנו למדים שבכל מקום שיש ויכוח על ההנהגה או על רפורמה דתית עלינו לבחון מקרוב לא רק את הטיעונים אלא גם את המניעים העומדים מאחוריהם.

עוד בעניין הקבוצות השונות קראו בפוסט מאת הרב אמנון בזק 'שלוש תלונות שונות'

וכן בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון 'קואליציה לא יציבה'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון