מה היה שורש חטאם של האחים? כיצד הגיעו לשנאה שכזו? הסיפור שלפנינו מלמדנו על הצורך בתקשורת גלויה שלא 'שומרת בבטן', על מנת שהכעסים והפחדים לא יאבדו פרופורציה.
על הפסוק "וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" (ד) מביא רש"י את מדרש חז"ל: "מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דיברו אחד בפה ואחד בלב", היינו שלא העמידו פנים כאוהבים ודיברו עמו שלום מן השפה ולחוץ.
דא עקא: דווקא 'זכות השתיקה' שנטלו לעצמם אחי יוסף, היא שגרמה לשבר הנורא בבית יעקב. נתעלמה מהאחים הלכה מפורשת אחרת, המחייבת לדבר ולא לשתוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט, יז).
עומק פשוטו של מקרא בפסוק זה הינו: אם פגע בך חברך וגרם לך עלבון וצער "לא תשנא... בלבבך", ותשמור 'בבטן' את הביקורת כלפיו, אלא "הוכח תוכיח את עמיתך", דבר עמו גלויות והוכח אותו על התנהגותו כלפיך, וממילא, יש סיכוי שילובנו הדברים ויתוקנו. או אז ממילא יתוקן גם משבר היחסים ביניכם, "ולא תשא עליו חטא", את חטא השנאה בלב.
אילו היו האחים נוהגים בדרך זו והיו מוכיחים את יוסף על פניו היו ודאי מגלים שמעשי הנערות של יוסף והבאת דיבתם רעה אל אביהם הינם פרי בוסר של משובת נעורים, ואינם נובעים מרצונו להיות להם כרודף ולהטיל שנאה בינם לבין אבא.
אבל הם "ולא יכלו דברו לשלום" (ד) ודמיונם עבד 'שעות נוספות' לצייר ציורי בלהות, ולהציג את דמותם בעיני עצמם כקורבן העומד חסר אונים מול אח שחצן הרוקם מזימה להיות יורש נבחר ולסלק אותם מדרכו.
שתיקתם הרועמת הפכה אִילְמוֹת לאָלִימוּת והביאה להתפרצות שנאה עיוורת. לו רק ידעו "דברו לשלום", היו זוכים להטות אוזן ולשמוע את קולו של יוסף הקורא ממרחקים לעומתם: "את אחי אנכי מבקש" (טז).
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות