עשו כאח ואדום כגוי

בתחילת פרשת וישלח, התורה מתארת את מפגשם של יעקב ועשו כאשר הם מוצגים כאחים ההולכים איש לקראת רעהו. אמנם מתח וחרדה קיימים במערכת היחסים שביניהם, אך מדובר ביחסי אח לאח ולא בזיקה של זרים. הפניה לעשו נעשית כאח - "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (בראשית ל"ב, ד). ואף עשו מכנה את יעקב אח - "ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך" (שם ל"ג, ט) - ומתייחס אליו כאח.

לעומת זאת, בסיום פרשת וישלח אנו מוצאים התנהלות שונה לחלוטין של עשו. "ואלה תולדות עשו הוא אדום" (שם ל"ו, א). עשו פרש מבית אברהם ומעם ישראל והפך להיות אדום. מעתה ואילך, זהותו היא אדום. אין הוא עוד אחיו של יעקב המתגורר בארץ אדום כפי שהיה בתחילת הפרשה אלא הוא אדום ועל כן תולדותיו הם סיפורה של אדום.

נימה כפולה זו כלפי עשו, ממשיכה לאורך התורה. הבה ונתבונן במפגש הבא אתם, על סף כניסת ישראל לארץ:

"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבותינו מצרימה, ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו. ונצעק אל ד' וישמע קולנו, וישלח מלאך ויצאנו ממצרים, והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך, לא נעבר בשדה ובכרם, ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל, עד אשר נעבר גבולך. ויאמר אליו אדום לא תעבר בי, פן בחרב אצא לקראתך. ויאמרו אליו בני ישראל במסילה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם, רק אין דבר, ברגלי אעבורה. ויאמר לא תעבור, ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו, ויט ישראל מעליו" (במדבר כ', יד-כא).

כפי שניתן לראות, יש כאן פנייה כפולה וסירוב כפול. בראשונה, משה פונה אליהם כאל אח, מתוך תקווה שאדום יבינו את התלאות שעברו על ישראל בשעבוד מצרים ויאפשרו את המעבר לארץ מתוך רגשי אחווה והבנה למצוקתם. ואולם, אדום איננו נענה לפנייה אל רגשות האחווה שלו, ועל כן משה רבינו חוזר ושולח אליהם בשנית מתוך הנחה שאין מדובר באח אלא בגוי ככל הגויים, ועל כן הוא מדגיש בפניהם את התועלת והרווח הכלכליים שיפיקו אדום ממעברם של ישראל בארצו.

נקודת האחווה הודגשה על ידי הרמב"ן בפירושו לפסוקים המקבילים בספר דברים, אשר אף בהם נאמר "אחיכם בני עשו" (דברים ב', ד):

"וטעם אחיכם בני עשו - שיחוס ישראל מן אברהם, וכל זרעו אחים, כי כולם הם נמולים, וזה טעם 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' (להלן כ"ג, ח). רק בני הפילגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחווה, מן הכתוב 'כי ביצחק יקרא לך זרע'".

אמנם, איני יודע על סמך מה קבע הרמב"ן שבני עשו נימולים, אך קביעתו שהכתוב מחשיב אותם כאחים ברורה.

לעומת זאת, הפסוק בשירת הים כולל את עשו כאחד הגויים בתוך רשימת העמים שקריעת ים-סוף מאיימת עליהם: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל ישבי כנען" (שמות ט"ו, טו).

אם כן, עשיו נחשב בתנ"ך גם כאח לישראל, אך גם כגוי ככל הגויים.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון