ערבות יהודה לבנימין

בשני סיפורים יהודה נותן 'ערבון': במפגשו עם תמר (פרק ל"ח) נתן לה יהודה את מטהו, חותמו ופתיליו; מול יוסף הדגיש יהודה את ערבונו: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים" (מ"ד, לב). בסיפור תמר נתן לה יהודה את חפציו האישיים, להורות על התחייבות אישית. בסיפור הירידה למצרים הפך יהודה את עצמו כערב לנער, מתוך מחויבות אישית של יהודה לגורל אחיו.

מעקב אחר שני הערבונות בשני הסיפורים מלמד על ההבדל הגדול ביניהם:

בסיפור יהודה ותמר אכן מצופה מיהודה שיקבל עליו אחריות לגורלה של תמר וימנע את המצב הבלתי-אפשרי שגזר עליה – "שבי אלמנה בית אביך" (ל"ח, יא). יתרה מזאת, גם אם טכנית יכול היה יהודה לשתוק כשהוציאו את תמר לשרפה, אין ספק כי אנו מצפים מיהודה שינהג כאדם מוסרי ויקבל אחריות על המצב שנוצר בעטיו, כפי שאמנם נהג יהודה באמרו "צדקה ממני" (ל"ח, כו).

לעומת זאת, בנכונותו של יהודה לערוב לבנימין ובמסירות נפשו לשבת במקומו כעבד במצרים נוהג יהודה לפנים משורת הדין. ניתן היה לטעון שהאחריות לגורל בנימין מוטלת עליו, מפני שגנב את הגביע. יהודה יכול היה לשתוק ולראות כיצד לוקחים את בנימין לעבד – ואיני בטוח שיכולים היינו לבוא בטענות כלפיו.

ואולם, לא כך נהג יהודה. ברגישות מופלאה של בן היודע כי אביו מעדיף את שיבת אחיו על פני שיבתו שלו, הוא מציע להחליף את עבדות בנימין בעבדותו שלו.

שני האנשים 'המסתתרים' מיהודה – תמר ויוסף – נמנעים מלקבל תשלום עבור עזרתם לו. בשל כך נשאר בידם 'העירבון'. אי-קבלת התשלום הכספי על ידי שני 'המסתתרים' מעיני יהודה היא שמובילה בסופו של דבר את יהודה לממש את כוחותיו הפנימיים והמשמעותיים יותר. כביכול רומזים תמר ויוסף ליהודה: את הקונפליקט שאתה עומד בפניו לא תוכל לפתור בתשלום, בכסף; מתחת לפני השטח חבוי קונפליקט משמעותי יותר, ואתה נדרש למסירות נפש על מנת לפתרו. ואכן, בשני הסיפורים מגלה יהודה תעצומות נפש ויודע לומר "צדקה ממני"(ל"ח, כו) מזה, ו"ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדֹנִי" (מ"ד, לג) מזה.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון