עצת ה' היא תקום

המפרשים התקשו בשאלות שונות בסיפור יוסף. למה יוסף לא הודיע לאביו שהוא חי? או למה התנכר לאחיו בשעה שהתחננו בפניו על נפשם ועל נפש בנימין אחיהם?

אמנם שאלות אלה שאלות חשובות הן, אך העובדה שהתורה איננה דנה בשאלות אלה ולו ברמז מלמדת שאין זה הלקח המרכזי הנלמד מפרשת יוסף. המסר העולה מן הפסוקים הוא שכל מה שעשה יוסף ובכלל זה היחס הקשה לאחיו תכליתו הייתה אחת: להוריד את ישראל ובניו לארץ מצרים, ובכך לקיים את שנאמר בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם..." (ט"ו, יג). אי ההתייחסות של התורה למניעים של יוסף, לרגשות ולמחשבות שלו, כמדומה שהם באים ללמדנו שכל אלה אינם רלוונטיים, שהרי עצת ה' היא זו שתקום. יוסף, אביו ואחיו אינם אלא כלים ביד הקב"ה לקיים את הבטחתו לאברהם. חכמינו ז"ל רמזו לעניין זה מיד בתחילת עניינו של יוסף: "וישלחהו מעמק חברון...אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך" (רש"י לבראשית ל"ז, יד).

הבנה זו מסיטה את הדיון מהתנהגותו של יוסף אל מימוש תוכניתו של הקדוש ברוך הוא. איננו יכולים לדעת מה היו מניעיו של יוסף; גם איננו יודעים אם אכן פעל כהוגן או לא. החלומות המלווים את יוסף בטוב וברע מלמדים שלא ישראל ולא יוסף הם שסיבבו את העניינים. הם, כמו שר האופים שר המשקים, פוטיפר ופרעה כולם שלוחים של הקב"ה. הם פועלים מתוך נימוקיהם שלהם - זה בכה וזה בכה - ובסופו של דבר "אלקים חשבה לטובה".

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון