ידיעת טוב ורע הינה תכונה חיובית והיא תכונה שבה האדם אכן דומה לא-להיו. מדוע, אם כן, אוסר הקב"ה על האדם את האכילה מעץ הדעת? נראה שהתורה רוצה להעביר לנו בפרשה זו, במצווה הראשונה שנצטווה בה האדם, מסר מכונן לגבי כל מצוות התורה.
לומדים אנו שעלינו למלא את צו הקב"ה, גם אם נראה לנו שהוא גורם לנו נזק, ושדווקא אי קיום הצו הוא זה שיביא לנו תועלת ויתרון גדול. אנו מחויבים לצו הקב"ה, למרות שנראה בעינינו שאי קיום הצו יקדם אותנו ויפתח אותנו בכיוונים חיוביים.
ניתן אולי לומר עוד יותר מכך: ייתכן שהאיסור על אכילת פרי עץ הדעת היה איסור זמני כניסיון לאדם, והקב"ה כלל לא התכוון שהאדם יישאר לנצח כמי שאינו יודע להבחין בין טוב לרע. ייתכן שאנו עד היום משלמים את המחיר על כך שהבחנה זו בין טוב לרע נקנתה לנו בחטא וכנגד צו הקב"ה, ולא ביוזמתו של הקב"ה בעיתו ובזמנו.
לקריאת המאמר המלא, באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון