איוב עדיין לא מעלה בדעתו לדבר אל הא-לוה, ורק מעלה על דעתו מחשבה הזויה, שאפשר למחוק את הפרק שלנו מ'ספר החיים' על ידי מחיקת היום שבו נולדנו, או הלילה שבו נוצר ההריון.

 

לעולם אל תשתקו בניחום אבלים.

שלושת הרֵעים של איוב - אליפז, בלדד וצופר ישבו אִתו על הארץ 7 ימים ולילות, ושתקו "כי ראו כי גדל הכאב מאד" (ב', יג), כי נאלמו המילים, והכאב רק הלך והתעצם.
"אחרי כן פתח איוב את פיהו, ויקלל את יומו" (ג', א), ואז חזר הדיבור לרֵעים, שלא יכלו לשאת את מה ששמעו, ודיברו והגיבו, הרבה יותר מדי. במצבים קשים, חברים חייבים לחבק, לפתוח את הפה, להבין גם דברים קשים, ואם אי אפשר להסכים עם 'קללת איוב', זה הזמן הנכון לשתוק.

איוב עדיין לא מעלה בדעתו לדבר אל הא-לוה, ורק מעלה על דעתו מחשבה הזויה, שאפשר למחוק את הפרק שלנו מ'ספר החיים' על ידי מחיקת היום שבו נולדנו, או הלילה שבו נכנסנו להריון, ולצעוק בלב רותח, למה לא הייתה הפלה.

ירמיהו הנביא הנרדף, גם הוא הגיע למצב נואש, אבל הוא קילל בעיקר אנשים, שכנים מענתות, אלה שלא יכלו לשאת את נבואות החורבן שלו - "ארור היום אשר ילדתי בו, יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך; ארור האיש אשר בשר את אבי לאמר: ילד לך בן זכר... אשר  לא מותתני מרחם, ותהי לי אמי קברי, ורחמה הרת עולם - למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון, ויכלו בבשת ימי" (ירמיהו כ', יד-יח) - ירמיהו ויחזקאל (יד, יד, כ) ידעו על איוב כסיפור קדום, אבל הם היו בעימות עם אנשים מתנגדים, ואיוב נכנס לעימות אחרי הקללה ההזויה.

וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר:

יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד (=נולדתי) בּוֹ –

וְהַלַּיְלָה אָמַר (=בו נוצַר) הֹרָה (=הריון של) גָבֶר.

הַיּוֹם הַהוּא  יְהִי חֹשֶׁךְ,
אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱ-לוֹהַּ מִמַּעַל,
וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.
יִגְאָלֻהוּ [מהאור שלו] חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,
תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה,
יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי [1] (=עננים שחורים) יוֹם.

הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל,
 אַל יִחַדְּ (=אל יִסָפֵר) בִּימֵי שָׁנָה,
בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא.

הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד (=מנוּדֶה),
אַל תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.

[חזרה ליום]:
יִקְּבֻהוּ (=יקללוהו) אֹרְרֵי יוֹם,
הָעֲתִידִים עֹרֵר (=להִלָחֵם עם מפלצת) לִוְיָתָן.

[חזרה ללילה]:
יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ (=לֵילוֹ),
יְקַו לְאוֹר [בוקר] וָאַיִן,
וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי, וַיַּסְתֵּר (=ולא הסתיר) עָמָל מֵעֵינָי.

[משאלה]:
לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת? [למה לא] מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע?

[ושאלה קשה]:
מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם?  וּמַה (=ולמה) [נתנו לי] שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?

[המשך המשאלה, אילו גועתי מרחם]:
כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט,  יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי –
עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ, הַבֹּנִים חֳרָבוֹת (=ארמונות) לָמוֹ –
אוֹ עִם שָׂרִים [אשר] זָהָב לָהֶם, הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.

אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן (=קָבוּר) [למה] לֹא אֶהְיֶה? כְּעֹלְלִים, לֹא רָאוּ אוֹר?
שָׁם (=בקֶבֶר) רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז, וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ –
יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ, לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ –
קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא (=שָוים בקֶבֶר), וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.

[חזרה לשאלה הקשה]:
לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר?  וְחַיִּים [למה יִתֵן] לְמָרֵי נָפֶשׁ? –
הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ, וַיַּחְפְּרֻהוּ (=ומחפשים אותו) מִמַּטְמוֹנִים (=במחבואים) –
הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל, יָשִׂישׂוּ כִּי (=אם) יִמְצְאוּ קָבֶר.

[למה יִתֵן חיים] לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה [מֵאור],
וַיָּסֶךְ (=ושָׂם מָסָך) אֱ-לוֹהַּ בַּעֲדוֹ?

[סיכום מצבו]:
כִּי לִפְנֵי לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא, וַיִּתְּכוּ (=נשפכו) כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי –
כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי [מֵאסון], וַיֶּאֱתָיֵנִי (=והוא בא), וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי.
לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי, וְלֹא נָחְתִּי –
וַיָּבֹא רֹגֶז.
_____

[1] 'כמריר' דומה ל'סגריר', משורש 'כמר' (=ענן שחור); ראו בדעת מקרא.

באדיבות אתר 929