בעולם המודרני רווחת התפיסה שרק שיקולים של מניעה, הרתעה ושיקום מהווים הצדקה להענשת פושעים. גישה זו באה לידי ביטוי גם בתורה אלא שהתורה מוסיפה גם מימד נוסף: עשיית צדק.
בפרקנו נאמר: "לא תחוס עינך עליו, וביערת דם הנקי מישראל, וטוב לך" (יג). הספורנו מסביר את סיומו של הפסוק: "וטוב לך - שלא יוסיף הרוצח להרוג אחרים, והנשארים ישמעו וייראו". הספורנו מבאר שהענשת הרוצחים מיטיבה עמנו בשתי דרכים: מניעה והרתעה. מניעה - הלא היא פטירתנו מאימתו של הרוצח המסוים הזה המוצא להורג; הרתעה - היא פחדם של רוצחים פוטנציאליים אחרים.
אך אסור להתעלם גם מחלקו הראשון של הפסוק; מהתביעה "וביערת דם הנקי מישראל". הכוונה כאן לדמו של הנרצח, שכביכול תובע את נקמתו. כאן עולה סיבה נוספת לענישת הרוצח: הצדק.
בחברה שלנו כיום דיבורים על צדק נשמעים מיושנים. באווירה רלטיביסטית, יחסית, שבה "לכל אחד יש האמת שלו", מי יכול להתיימר לתבוע צדק מוחלט? וחוץ מזה, מטיפים לנו כל הזמן להתחשב בפסיכולוגיה של הרוצח: הוא גדל בבית הרוס, במשפחה קשה, ובעצם הובל לרצח בידי גורמי אופי שאינם בשליטתו. גם בעולם המודרני אנחנו מענישים פושעים, אך התיאוריה הרווחת היא שמטרות הענישה הן מניעה, הרתעה וגם שיקום; בשום אופן לא 'צדק'.
התורה, לעומת זאת, נושאת בגאון גם את דגל הצדק: ענישה אמורה לבטא לא רק את צרכי השעה, אלא גם את הגמול האמיתי והצודק.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות